פתיח
לאדן ולאלה ביג'אני היו שתי תאומות סיאמיות זהות שנולדו וגדלו מחוברות בראשן 29 שנים. רק אז הן החליטו ללכת לניתוח שיסתיים בהפרדתן זו מזו או במותן. הן לא שרדו את הניתוח, אבל במהלך שנות חייהן הן היו מקור אינסופי למחקרים על השפעת הטבע או הסביבה (Nature or Nurture) או אולי גורם שלישי דומיננטי, על גיבוש האישיות. למרות שהיו זהות בגנטיקה, למרות שחיו חיים דומים מאד בסביבה דומה מאד מאד, הן גדלו להיות בעלות אישיות שונה זו מזו, השקפות שונות על עצמן ועל העולם, אחת יותר מוחצנת, השניה יותר מופנמת, שאיפותיהן בתחום העיסוק המקצועי שונות מאד, ועוד. סיפור חייהן מופיע בקצרה בספר של האריס "אין שניים דומים" (2008).
גם האנשים והנשים והילדים החיים כאן ועוברים חוויות דומות ושונות מאז השבת השחורה ההיא (שביעי באוקטובר, 2023), אינם דומים ובודאי אינם זהים בתגובותיהם למצב החיצוני והפנימי. תיאוריות גובשו ונכתבו ושונו ועוצבו מחדש על טראומה, על פוסט טראומה, על מוסריות, על ההמון והעדר, על הקהילה, על האינדיבידואל בשטף האירועים. נמצאו אירועים נפשיים דומים, תגובות דומות, מנגנוני הגנה דומים, אצל אנשים רבים. זאת חוזקתה של תיאוריה המבוססת על תצפיות רבות וניתוחים רבים. יש תקיפות ומהימנות גבוהות (יחסית) למימצאים מהמחקרים.
ספרים מומלצים, מבין רבים וטובים:
"בגוף הטיפול". עורכים: רונית שלו, שמית קדוש ואלון רז. (2024)
"משיחזור לזכרון". עורכות: יעל להב, זהבה סלומון. (2019)
"מבין השברים". עורכים: בעז שלגי ושרון זיו-ביימן (2025)
ועדיין יש מקום ליצירתיות , לרגישות, להתאמה האישית, ככתוב בספר The creative process of therapy (1978).
בתחום הפוטותרפיה נוסף ענף יצירתי חדש. הבינה המלאכותית (AI). אנשים שאינם יודעים לצייר ואינם יודעים לצלם, או אין ברשותם הציוד המתאים לכך, יכולים להשתמש באחת התוכנות של בינה מלאכותית וליצור דימויים חזותיים אשר יביעו את עולמם הפנימי, אותו הם מתקשים להגיד במילים.
חוה ניסימוב. ואם הוא יבוא פתאום
(תודה לחוה על נכונותה לשתף והסכמתה להציג את יצירותיה כאן)
מחדר המפגשים.
א.
הוא בא עם אשתו. היא הביאה אותו. הוא היה זקוק לנוכחותה כמה דקות בפעם הראשונה בחדר המפגשים. אחרי שהרגיש מספיק בטוח, שמט ידו מתוף כף ידה ואמר לה שהוא יסתדר, שהיא יכולה ללכת. ביישנות אינטימית שכזאת. יש משהו בקשר הזוגי, שפה סמויה שגלויה רק להם. לראשונה דיבר על המלחמה. אמר שאם היתה יודעת שככה ידבר, אולי לא היתה מעודדת אותו לבוא או לא היתה משאירה אותו לבד. נראה לו שאסור להגיד מה שהוא אומר, היא היתה מפקחת עליו שלא יתדרדר
ולמרות שהוא בן שלושים וחמש והיא בת עשרים ושמונה, ולמרות ששערו קצר וזיפי זקנו ארוכים ולה שיער ארוך ואין זיפי זקן, ולמרות עוד ועוד הבדלים ביניהם- אמנם הוא בודד מאד בחוויותיו וזכרונותיו, אבל בלעדיה אולי לא היתה כלל כף ידו הנתונה בכף ידה בתחילת המפגש ובימים ובלילות.
הוא שלח לי צילומים זוגיים, שירבב תמונה של חבריו לקרב. אי אפשר להראות צילומים אלה, אבל אני אוסף צילומי זוגות שהעין והלב והמצלמה מתאחדים יחד לכדי תמונה עם הקסם הזוגי.
ב.
הלכנו לואדי הקרוב. הוא בא חסר שקט, עצבני, "על הקצה", כמו שהוא אומר. חזר מלחימה. מרגיש שכבר שייך לשם לגמרי. לא יכול לסבול את השקט והרגיעה שיש כאן, באזרחות. בבית. ברחוב. "מה, אנשים באמת יעשו מנגל ביום העצמאות? כמו פעם? כמו תמיד? מה, הם לא נורמאליים? אולי הם הנורמליים ואני לא. אולי אני באמת משוגע. זה לא פי.טי.אס.די, זה מחורפן על כל הראש."
הלכנו. התחלנו בדרך עפר רחבה. אני מוביל. עליתי למדרונות המכוסים עצים ושיחים ללא דרך מסודרת. הליכה על המדרון. ירידה חזרה לואדי ולדרך הרחבה.
במצב לא נורמאלי, התגובות הלא-נורמליות הן נורמליות. אני עושה reframing לתופעות שונות שהוא מזכיר, כמה זה הגיוני ונורמלי להיות מחורפן. לאכול בסערה. לישון במקוטע. להתעצבן על שטויות. לקפוץ מכל רעש. איך המוח השורד והמערכת האוטומטית עדיין לא מזהים שהמצב השתנה. שכבר אין סכנה. המילה "עדיין" נותנת תקווה, אומרת שזה זמני.
שוב אנחנו מפלסים דרכנו בסבך קוצים שגבהו, שיחים שהצטופפו, עצים שנכרתו, הפעם שנינו עם מצלמות ומצלמים "מה שבא לנו". מרגיעים את הגוף דרך מאמץ ומכוונים את תשומת הלב לראות ולהתבונן בכאן ועכשו.
כשישבנו בפארק המתקנים לילדים, היה שם איש אחד שישב על ספסל עם הכלב שלו, היו שם שני אנשים שצבעו מחדש את המתקנים, ואנחנו הסתכלנו בתמונות שצילמנו. היה שקט מאד. אין ילדים בגן המשחקים. הוא אומר: "אפשר להתאהב בשקט".
ג.
המלחמה עוד לא נגמרה. הרבה מלחמות עוד לא נגמרו. בחדשות אומרים שיש שבע זירות של מלחמה. מבלי לספור את מלחמת המפלגות זו בזו. ובלי להקשיב למאבקים הפנימיים שאנשים נושאים, שותקים וקוראים. מאחים וקרועים.
אחדים מהם מגיעים אלי. ובלכתם, אני נשאר. עם מלחמת יום הכיפורים "שלי". אני זוכר את א', שהיה בחור צעיר וחזק, נמוך רחב ומוצק, שער קצר ומקורזל, גוף קצר ועיניים עם מבט ארוך, חם. הוא התנדב לסחוב את מה שהיה קשה לכולם להרים ולקחת. ארגזי תחמושת. פגזים. שק של קופסאות שימורים, פציעות בגוף, פגיעות בנפש. והכל בשקט. בנדיבות.
היתה מלחמה. היינו רחוקים מהבית. לא היו טלפונים סלולריים. היו שמועות, היו חדשות טובות ורעות. באחד הימים ראיתי את א' פורש והולך מאיתנו. לא כך היה עד עכשו. עקבתי אחריו במבטי, ומשלא חזר מיד אל הקבוצה, הלכתי אליו. מצאתי דמעות וקול מרוסק. הופתעתי. האיש הטוב והחזק הזה. מיד חשבתי שאולי מישהו ממשפחתו או חבריו נפצע או נהרג. הוא הושיט לי דף נייר מקומט מתוך כף ידו הקפוצה. אמר לי לקרוא והתרחק ממני, מתייפח. היא הודיעה לו במכתב שאין היא רוצה להמשיך בקשר הרומנטי שהיה ביניהם.
שנים לאחר שנגמרה המלחמה עוד היינו בקשר. עד שנפטר. שוטטתי עם המצלמה ואחת התמונות היתה עבורי כמו מילות השיר- "זה מה שנשאר".
ד.
פגישה מספר ארבע עשרה. כשנפגשנו לראשונה, הרגיש שכל העולם על כתפיו, וכי מעבר להצגה של "גבר גבר חזק" שהוא מציג החוצה, בפנים הוא מרגיש שביר ועומד לקרוס. זאת תהיה אכזבה סופית מעצמו והפתעה קשה לסביבתו. יש לו אשה וילדים והורים מבוגרים ואח שלא מסתדר בחיים ומקום עבודה שהוא המנהל וכולם כולם נתלים עליו נשענים עליו סומכים עליו כי הוא "פרפקט פרפקט", כמו שקוראים לו במשפחה, "ביג בוס", כמו שקוראים לו בעבודה בטון של חיבה.
מחול מודרני הוא אמנות השפה הגופנית המופשטת למצבים ורגשות בחיים. על כן אני מציע לו צילומים רבים והוא בוחר את הצילום הזה. כולם חושבים שהוא מחזיק את העולם ומגיע עד שמיים, ולא שמים לב שאין לו בכלל קרקע מתחת לרגליו.
בשבועות הבאים יצא לשוטט בחייו, בילדותו, ובמקומות שונים ברחובות העיר כדי לצלם את מה שבתוכו, בעזרת מה שיש שם בחוץ להצטלם. היו מפגשים סוערים. המלמלות הוורודות שמיסכו את זכרונות הילדות הוחלפו בתמונות מכאיבות שצולמו בחצרות אחוריות. אט אט האיש בן ה-38 החליף חלקים במפה הפנימית שלו, זו המייצגת את עצמו ואת העולם ואת הקשר ביניהם. החליף "אמיתות" קדומות בהיגדים פנימיים חדשים. ביקש לראות את מאגר הצילומים שנחשף אליהם במפגש הראשון, ובחר הפעם את התמונה הזאת, שמייצגת בעיקר את חווית ה"יחד" לעומת העומס המתח וה"לבד" שחש בעבר.
(הדמויות המצולמות אינן קשורות למקרה המתואר. פרטים אישיים שונו לצורך הגנה על הפרטיות)
ולסיום
עידן חוסר הוודאות ואי הבטחון נמשך. יש מי שימצא את רגעי השקט והמנוחה במדיטציה קלאסית, יש מי שיצייר, יש מי שתכתוב שירים, יש מי שיצא עם מצלמה לשוטט, יש מי שתייצר יצירות על כאן ועכשו בעזרת הבינה המלאכותית.
ואת. ואתה. מה השפה הרהוטה שלך? או אולי כדאי לבחור דווקא בשפה שאינה הערוץ הרגיל והמיומן שלך?