פתיח
חוסר ודאות הוא מצב שקשה לשאת אותו. אנחנו רוצים לדעת מה ואיך ולמה ומה החוקים ומה הציפיות ומה יהיה. אם איננו יודעים- אנחנו ממציאים לעצמנו הסברים העושים סדר בעולם, ומאמינים בתיאוריה שבנינו כאילו היא העובדות לאשורן. התיאוריות שניצור על מנת להפיג את המתח- מתבססות על מי ומה שאנחנו זה שנים רבות. לא לכולנו יש אומץ וכנות להודות בכך, בבלבול בין עובדות לפרשנות סובייקטיבית, ובבסיס העמוק הבנוי שם מילדותנו.
אחת הדרכים להכיר את עצמנו- להתבונן בתמונה שאין בה די פרטים על המתרחש, ולשים לב מהו הסיפור המיידי שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שמתרחש שם, ברגע הוא המצולם. מודל אפר"ת הפופולארי עוסק בזה. כתמי הדיו של מבחן רורשאך מבוססים על הסיפור והאסוציאציות המיידיות. בעיקר צילומים שיש בהם אנשים. כדברי רוברט אקרט- every photograpgh with people has a psychological story to tell. ועוד- we do not see things as they are, we see things as we are.
מחדר המפגשים.
כבר תקופה ארוכה יש אירועים חיצוניים הפולשים אל העולם הפנימי. של היחיד, הזוג, המשפחה, הקבוצה, הקהילה והעם. כולם.
באות נשים.
באות הנשים. באות בשקט. השקט שלהן צועק. כמעט מחריש אותי. ואיך אשתתף בשיחתן, שיחה שאין לה מילים, ובכל זאת זורמות שם מילים גלים גלים מכים אל החוף, מכים על עור התוף, הידיים שלהן על החימר על החימר, האצבעות נגמרות בציפורניים נחוצות לחוצות נעוצות, העיניים אצות רצות, רצוא ושוב,
מה להגיד להן, בלי מילים בלי לחשוב
מערימת הצילומים הן חומסות צילום אחד לשים עליו עיניים ידיים ציפורניים בצבע בצבע לקמט לחטט לפתוח לפתוח לפתוח
עכשו במילים
עכשו בשירה שקטה שיוצאת מן הקול
עכשו לתת ידיים בשקט ולחכות
וללכת.
אימהות באות
אימהות. אימהות באות. יש להן לב, אבל ,שלא כמו שלמדנו בשעורי אנטומיה, הוא נמצא במקומות עם שמות מוזרים שאינם איברי גוף. ג'בליה. חאן יונס. שמות שכאלה. לבבות שפועמים ללא הרף. מי קרא למלחמה הזאת חרב. מי קרא לה ברזל. הלב עזב את בית החזה.
אימהות באות. לכולן ילדים שנקראים עכשו בשם אחד. חיילים. ואני על קצות בהונותי סובב סובב איתן, עם השאלות שלהן. למשל, השאלה "האם אני עוד נורמלית בכלל?", או- "רואים עלי שאני כבר משוגעת?", או- "רק אני לא מצליחה להרדם ורק לפנות בוקר?"
אני זוכר את נועה זמיר, מורה למחול ולחיים, מחברת בין נערות לבין נשים מבוגרות. צילמתי שעורים שלה, אבל גם הקשבתי והרגשתי. הצעתי לנשים שכאן לנוע יחד, לגעת זו בזו ללא מילים, לפעמים בשקט, לפעמים עם צלילים. הצעתי להן מצלמות לצלם זו את זו ולראות כל אחת את עצמה, כל אחת את העוצמה, ולהגיש לאחרות.
כשהן הלכו, המשכתי לעמוד ליד הדלת זמן רב, רואה אותן הולכות מאור הנרות שבחדר אל אור קיץ מתכתי ואפור. לא קלה היא המציאות. לא קלה דרכן. ובכל זאת יש משהו ריקודי בהליכתן. אולי גם זה משהו שלקחו מכאן.
גברים באים
הלומי קרב ועמומי עכשו.
מאז שנקראו לשרות מילואים פעיל מאד, כבר עברו חודשים אחדים. הם לא נקראים שוב, עודם קרועים בין המראות והקולות משם לבין השקט והלאט שכאן. קבוצה של ארבעה. נפגשנו לאחרונה ביום הזכרון. והיום. אנחנו חמישה במעגל כסאות. אחרי שיחות קטנות ספונטניות בא השקט המכביד. מבקשים שאני אציע מה לעשות. אני מציע צילומי עצים, פורש את התמונות על הרצפה, מבקש מכל אחד לבחור תמונה או שתיים או שלוש להגיד בעזרתן את עצמו. נזכרתי במשפט של הצלמת סאלי מאן: "לא חשוב על מה אתה מסתכל, חשוב מה אתה רואה".
אחד מהם בחר שתי תמונות. האחת- עץ שופע ירוק, השניה- עץ עירום וחשוף. כך היינו במשפחה, הוא אומר, עם כל המרחב הזה מסביב, עם הירוק הגדול הענק באמצע. מלא ענפים ועלים. הורים ושלושה ילדים. עכשו אני לא יכול להביא עץ משפחה, רק עץ אני, כזה, מסכן. שואלים אותו שאלות, מראים לו בחירות שהם בחרו, והוא מבין לעצמו עד כמה בחירותיו היו מדוייקות, גם מילים המעטות. האם יש לו חלום. תקווה. משאלה להיראות אני או משפחתי. האם יש צילום של עץ או צירוף של עצים שימחישו את ראייתו קדימה. לא, הוא אומר, מה שיש לי בדמיון בראש- יש לי רק בראש. הוא רוצה לנסות ולצייר את זה, זה חייב לבוא ממנו כדי שיהיה מספיק טוב. יצא מכאן מלא מרץ, נחפז להגיע למקום עם חומרים נחוצים כדי לצייר את התקווה שבתוכו.
הרהורים תיאורטיים עם השלכות מעשיות
חוקרים שונים של הנפש מתייחסים לתכנים קשים שאין הדעת סובלת, על כן הם עוברים תהליך של הכחשה והדחקה (פרויד), או שהקושי לעסוק בהם מונע עיבוד ועיכול בצורה של מעין חלימה בהקיץ (אוגדן, ביון), ועוד. עינת שופר אנגלהרד (2022) אומרת כי יש תכנים שאינם נמצאים כלל במחוזות הנפש אלא שמורים בגוף, ועל כן תנועת הגוף היא הדרך אל מחוזות הילדות והזכרונות המוקדמים. צילום, מה שאנחנו נמשכים לצלם מבלי דעת מדוע, ומה שאנחנו מרותקים אליו בהתבוננות בצילום, גם אלה דרכים להגיע לנפש וללא-מודע או סמוך-למודע (Craig, 2012, Exploring the Self through Photography).
אנשים מבקשים סיוע כי יש בהם אי שקט. איש שקט בצורה של דכאון, או של מחשבות אובססיביות, או התנהגות כפייתית, וחרדה או רגישות יתר לגירוי מסויים. לעיתים יאמרו בכנות שאין להם מושג על מה ולמה ככה הם והם באים על מנת למצוא תשובה לשאלה ומרגוע לנפשם. פרויד האמין כי אסוציאציות חופשיות ושיתוף מילולי הם הדרך לפתרון. מאז נוספו אמצעים הבעתיים אמנותיים שונים כדרכים להגיע אל הלא-נודע ואל הרוגע. על כן התהליך הטיפולי הוא תהליך המחייב רגישות גבוהה, הבנה עמוקה ויצירתיות. הספר The creative process of Therapy , די בכותרתו להזכיר לנו שלא תמיד ולא לכולם יש דרך אחת נכונה להלך בה לקראת פתרון (Zinker, 1977).
ולסיום
מחול.
לא מודיעים על זה בחדשות.
הכתבים לא מסתכנים לחדור ולצלם ולהקליט.
ובכל זאת- עולם שלם יש כאן.
נושא תקווה, תנועה. עתיד.
