הגישה הפנומנולוגית מדגישה את החוויה של האדם, כנקודת מוצא על מנת להבין את עולמו ולסייע בידו להגיע לאיכות חיים טובה יותר. התיוגים, הטבלאות, הסטטיסטיקות, רשימת התסמינים- כל אלה יש חשיבות, אבל חשיבות רבה יותר יש לתפיסות, למחשבות, לתחושות הגוף ולרגשות שהאדם חש ומרגיש וחושב. יש סקרנות רבה להכיר את עולמו כפי שהוא מתאר אותו.

תיאוריית השדה אומרת כי  האדם איננו תופס את סביבתו ("השדה") בצורה אובייקטיבית, אלא מצבו האישיותי משפיע על תפיסתו. המדוכא יעצים את הדברים הקשים ולא נעימים, השמח יגמד את הקשיים ויתייחס יותר למרכיבים אופטימיים בסביבתו, האשה בהריון תהיה רגישה יותר לקלוט נשים בסביבתה שגם הן בהריון, וכדומה.

תיאורית יחסי אובייקט, כמו גם תיאוריית ההתקשרות, הן תיאוריות האומרות כי יחסים ממושכים ומשמעותיים שהיו לנו בילדות המוקדמת, תהיה להם השפעה רבה ולא מודעת על היחסים שניצור בהווה, בבגרותנו. יש מי שיימנע ויקלקל יחסים אישיים הולכים ומתהדקים, משום שהוא חושש לכאוב ולהיפגע כמו בילדותו. יש מי שלמד למשוך תשומת לב דרך פרובוקציה, דרך לעצבן ולהכעיס…

טיפול בגשטאלט מבוסס על ההנחה שאיננו מגיבים לגירוי אלא למשמעות שהענקנו לגירוי. איננו תופסים דברים כמות שהם, בו-זמנית, במקביל לפעילות המוח  במרכזי התחושה, בקליפת המוח מתבצעת פעילות של חיפוש תבנית, משמעות, על פי מה שכבר מוכר לנו מן העבר שלנו…

הגישה הנראטיבית. אדם בונה לעצמו את סיפור חייו. מה היה ומה יהיה. ומעתה ואילך הוא פועל על מנת להגשים את התסריט שבנה לעצמו על עצמו על פי חויות משמעותיות בילדותו המוקדמת. אם הנראטיב מטפח ומעודד התפתחות- מה טוב, אם הסיפור הפנימי מעכב התפתחות ושולל טוב- רצוי לחשוף את התסריט הלא-מודע הזה, על מנת לפעול לשנותו.

טיפול באמנות מבוסס על ההנחה שלא תמיד יש מילים לחויות שלנו, לא תמיד בעזרת מילים ניצור שינוי. ההמיספירה הימנית של המוח אוצרת תחושות וחויות דרך חמשת החושים ולא המלל, ולעיתים זוהי הדרך לגשת אל חומרים אישיותיים המשפיעים על התנהלותנו, וגם פריצת דרך ושינוי יכולה להתחיל להתרחש באמצעים לא מילוליים, כגון- ציור, פיסול, וכדומה.

פוטותירפיה היא דרך טיפולית המסתייעת רבות בצילום ובתצלומים. הצילום משמר רגע שחולף ואיננו עוד, ונותן הזדמנות להתבונן בפרטים רבים שאי אפשר היה לקלוט ברגע ההתרחשות, משום ריבוי הפרטים והתבניות המכתיבות כיצד לקלוט את הסביבה. תמונות ילדות יעזרו לנו לפענח מדוע אנחנו מי שאנחנו. תמונות משפחה יגלו לנו על יחסים בתוך המשפחה. צילומי דיוקן עצמי ייאלצו אותנו לחדד לעצמנו מי אנחנו עכשו, מה חשוב ומשמעותי, מה מעסיק אותנו עד כדי אי שקט תמידי…

איבחון רב תחומי הוא האיבחון המתבקש על מנת להכיר באמת ילד או מבוגר. מה מצב רוחו המתמשך? אילו נושאים מעסיקים אותו ולא נותנים לו מנוח? מה מסייע לו לתפקד ביעילות? יחסיו בתוך משפחתו- תומכים בו להיטיב ולהתפתח או גוזלים ממנו משאבים בשל המתח והלחץ? מה האינטליגנציות המפותחות שלו? מה כישוריו המפותחים יותר? מדוע הוא מתקשה ללמוד? מדוע הוא לומד היטב- ונכשל בבחינות? היש לקויות למידה? הפרעת קשב וריכוז? מה תחושת המסוגלות שלו? הערכתו העצמית?

אינטליגנציות, למידה וקשיי למידה. ילד שוהה שעות רבות בגן ובבית הספר. האם צפויים לו קשיים? האם הוא מצוייד בידע ובמיומנויות החיוניות להתמודדות עם התביעות הלימודיות? האם יש לו ליקויי למידה? הפרעת קשב וריכוז? מהם ערוצי הקליטה היותר מפותחים שלו? האם הוא סובל מחרדת בחינות? אין מדובר במרכיבים רגשיים אלא מרכיבים מולדים ונאורולוגיים.

גיל ההתבגרות. "אינך צריך להיות משורר כדי לסבול, מספיק שתהיה בגיל ההתבגרות". המתבגרים מונעים מעצמם קבלת תמיכה מההורים בשל הדחף לעצמאות, ודווקא בגיל שהלחצים רבים- התמיכה מתמעטת. על כן יצרו קשרים הדוקים יותר עם בני גילם, הדומים להם בהתמודדות. הגוף משתנה. הדחפים משתנים. הרגישות החברתית עולה. הביקורת עצמית מתגברת. יש לפתח יחסים עם חברי המשפחה, עם החברים, עם  המין הדומה והמין השונה, לקבוע במה להתמקד בעתיד ( פרופיל בחינות הבגרות שיש להחליט עליו כבר לקראת כיתה י'…), ועוד. זה השלב המועד לקשיים ולפתרונות של בריחה והימנעות, בריחה והתמכרות…