פגישה ראשונה. בפתח הדלת. שלום. שלום. אתה צביקה? אני צביקה. אפשר להכנס? אפשר בהחלט. עכשו מתחילה הליכה איטית, מאד איטית, גוררת רגלים וכפכפים, יד שמנה מחזיקה במשקוף הדלת, כמו תומכת ביציבות הגוף. לאט לאט נכנס, אני מצביע בתנועה מזמינה אל חדר הטיפול, נכנס לאט. עומד. יש שם שלושה כסאות. איפה אתה רוצה שאשב, הוא שואל. תבחר, אני עונה וממשיך- איפה שאתה רוצה. יותר טוב אם אתה תגיד לי איפה לשבת. אני ממתין בעמידה ובלא אומר. טוב, הוא נאנח, אתה לא רוצה להגיד לי, אז אני אשב פה וזהו. שוקע בכבדות לתוך הכסא. מתנשם במקצת. מתבונן לנקודה עלומה אי שם על הקיר שלצידו, פניו ממני והלאה.
אני מציג את עצמי, את הסדרים הטכניים ("סטינג" קוראים לזה אצלנו, מילה אנגלית שלמדנו לכתוב אותה ולהגות אותה בעברית), ומבקש שיספר קצת על עצמו ולמה בא לכאן.
הוא מדבר לא ברור, פיו הקטן נפתח עד חציו בלבד, המילים נבלעות בחלקן בתוך הפה וגם נאמרות ברצף שאין בו הפוגה מספקת, עלי להתאמץ לשמוע אותו ולהפריד את המילים זו מזו. משפטיו קצרים. זה מקל על מלאכת השמיעה והפענוח. מבטו לצד שכנגד, או מושפל לרצפה. לא כלפי. ידיו השמנות מונחות על ברכיו. רוב הזמן אינו נע ואינו זע. רק פיו הקטן ועיניו הצרות. ונשימתו הכבדה.
בן שבע עשרה. סים כיתה יוד אלף. עכשו לא עושה כלום. החופש הגדול. שאלתי שאלה. לא, החופש לא כיף, ההורים מעצבנים לפעמים. בכלל, כבר הרבה שנים לא משתמש במילה "כיף". העיקר שיהיו כמה שפחות בעיות. תלמיד בסדר, איכשהו, הוא אומר. בעיקר במקצועות עברית ושפה. מתימטיקה לא משהו. עכשו לא עושה כלום. חופש. זהו. נגמר אוצר המילים. יושב בשקט. פוכר אצבעות המונחות על ברכיו. מבטו לצד והישר נכחו, לא אלי, אני היושב מימין לו.
שאלתי שאלה. אמא שלי שלחה אותי לפה. (?) היא אומרת שהיא כבר התיאשה ממני ואולי מישהו אחר יצליח. (?) לעשות ממני בן אדם, ככה היא תמיד אומרת. (?) לא יודע למה בדיוק היא מתכוונת. היא אף פעם לא מרוצה ממני. משום דבר. (?)
בכל פעם שאני רושם סימן כזה, (?), סימן שהוא שותק זמן ממושך ואני שואל שאלה.
היא קצת צודקת, אמא שלי, אני באמת לא עושה כלום. אני לא הולך, לא עושה ספורט, לא שומר לא לאכול שוקולד וכאלה, לא נורא מתאמץ בלימודים, אין לי הרבה חברים. היא צודקת במה שהיא אומרת, אבל גם היא לא יודעת מה לעשות.
וואו! איזה רצף משפטים! אני יכול לעבור משאלת שאלות להדהוד מדוייק.
אז אמא שלך אומרת שצריך לעשות ממך בן אדם, שהיא לא מצליחה, שהיא שולחת אותך אלי, אולי אני אצליח, ואתה מסכים שאתה באמת לא עושה כלום, למשל- לא הולך, לא נמנע משוקולד, ועוד.
נכון.
שקט. הבחור לא מוסיף דבר. ההדהוד לא טוב. עלי לשוב לשאול שאלות, לדובב אותו, לכוון. הוא ממש מבקש הכוונה. גם בתחילת הפגישה חיכה לאישור ממני להכנס לבית, ביקש הנחייה היכן לשבת. אני חושב אם המילים " אני רוצה" נמצאות אצלו בלכסיקון. אני לא משתף אותו במחשבות האלה, עדיין לא. זאת פגישה ראשונה, אין לי מושג עד כמה הוא בשל לקלוט וללמוד ממשובים כאלה. לכן אני פונה אליו-
אמא שלך שלחה אותך לפה, אתה מסכים לבוא. האם יש משהו שאתה רוצה להשיג מהפגישות האלה? האם יש משהו שאתה רוצה לעצמך ולא מצליח ?
הוא- הרבה. (ושוב שותק).
אני- למשל? (עלי לדבר קצר, עליו לתפוס שהפגישה הזאת היא באחריותו כמו באחריותי, עשייה משותפת.)
הוא- אני רוצה להיות יותר רזה, אני רוצה לצאת עם חברים, להיות תלמיד עוד יותר טוב.
אני- זה הכל דברים שההורים רוצים, או אתה בעצמך רוצה?
הוא- ההורים שלי רוצים, אבל אני מסכים איתם.
(וכל הזמן הזה אין לנו קשר עין, וכל הזמן הזה אצבעות ידיו נכרכות זו בזו, לרגע נחות ושבות לנוע בתוך כף היד האחרת)
אני- יש משהו שאתה רוצה, ולא ההורים שלך?
הוא (מחייך לראשונה, נראה כמתלבט אם לומר)- כן, יש משהו.
אני מחכה. מעניין אם אפשר לדלל את ההכוונה שלי, להעביר אליו את הניהול של עצמו. הוא שותק. לרגע מעיף מבט מהיר לכיוון שלי. לראשונה. הפרשנות שלי- מצב לא מוכר, זקוק להכוונה, לא מבין מה הולך, מסתכל כדי לקבל רמז והכוונה בצורה אחרת, לא מילולית. איפה האני שלו, איפה העצמי שלו. לאן נעלם. מתי. מה קרה. מה היו נסיבות חייו שלימדו אותו שהכי טוב זה להיעלם. לתת לאחרים לנהל אותו. אני נזכר בבגדיו הלא-מחמיאים. משהו מאד מרושל ולא מחמיא לעצמו. כל כך מורגל לא להתייחס לעצמו.
הוא- אתה לא שואל מה. אם אתה לא רוצה לדעת, זה בסדר.
אני- אתה מאד דואג לי שיהיה לי בסדר. אם אני רוצה לדעת ואשאל- אתה תגיד, אם אני לא שואל- כנראה שאני לא רוצה לדעת, וזה גם בסדר. אתה לא תגיד דבר. אתה בעצמך, היית רוצה להגיד לי מה אתה רוצה, משהו שאתה רוצה ולא ההורים שלך? משהו שאתה רוצה כאן, ולא רק לפי מה שאני רוצה?
(כשלמדתי טיפול , למדתי שכל הנושאים המרכזיים יקבלו ביטוי ממשי במרחב הבין-אישי בטיפול, המטופל לא רק ידווח על קשיים מסויימים או סגנון מסויים או ארגון מסויים של הדברים, אלא זה מה שיתקיים בחדר הטיפולים. אכן, זה כך, כאן, עכשו…)
הוא- אבל אני לא רוצה שתגיד את זה להורים שלי, מה שאני אגיד לך.
(לראשונה יש משהו ממנו, אמנם מה הוא לא-רוצה, אבל זאת התקדמות…)
אני- אתה רוצה להיות בטוח שמה שאתה מספר לי, אני לא מעביר להורים שלך. אתה צודק. עוד לא דברנו על הסודיות שיש כאן. (אני מפרט את כללי האתיקה המקצועית הרלוונטיים לסיטואציה)
הוא- הייתי רוצה שתהיה לי חברה טובה…(חיוך מבוייש…)
אני- היית רוצה שתהיה לך חברה טובה. הייתי שמח לשמוע ממך מה זה בשבילך חברה טובה.
הוא- מישהי שיהיה איכפת לה ממני, שלא תצחק עלי…שתרצה להיות אתי….
אני- מישהי שתראה שאתה שווה, שתרצה להיות איתך, שתעריך אותך, שיהיה לה טוב להיות דווקא איתך…
הוא- נכון…אף פעם לא היה לי דבר כזה…
אני חושב על האני המוסתר והמתבייש שמבקש אישור לקיומו, שמבקש לצאת לאור, אבל זקוק נואשות למישהו חיצוני שיעשה את הפעולות הראשונות…
הפעם אני משתף אותו במחשבות שלי.
הוא מיד מרים מבט חטוף לעברי, ניצוץ בעיניו. האמנם "קלעתי בול"?
כן, הוא אומר, אפשר להגיד ככה.
אני שותק מחכה. מה הוא יעשה עכשו?
הוא- אני יכול ללכת?
אני- נראה שזה הרבה בשבילך, אולי אפילו מרגש. אולי מצב לא כל כך מוכר. ואתה רוצה להפסיק את זה וללכת עכשו.
הוא- אני יכול ללכת?
לי הוא נשמע מבוהל. אף כי כלפי חוץ אין שינוי כהוא זה במופע שלו. עלי להשתדל לתת לו הרגשה מספיק בטוחה בעצמו כך שיוכל לשוב לכאן.
אני מחמיא לו על הסכמתו לבוא, כי זה לא פשוט, כי הרבה נערים בגילו מסרבים לבוא לפגישה שבה הם יהיו מרכז הענין, זה מביך, זה קשה.
אני אומר ששמתי לב שבאלפית השניה שהוא היה צריך לקבל החלטה אם לנהוג כרגיל ולהסתיר את עצמו או לומר לי מה הוא (!) רוצה, הוא בחר להתאמץ ולהגיד מה הוא רוצה. זה לא קל. זה לא פשוט. בעיקר למי שרגיל להסתתר מעצמו ולוותר על עצמו, זה לא קל. אני מבין שזה לא קל. ואם הדבר הכי מתאים לו עכשו זה ללכת- כמובן שאני אכבד את הרצון שלו. (בכוונה לא אמרתי "רצונו" אלא "הרצון שלו", רציתי שעניין הרצייה ולא הריצוי יקבל תשומת לב)
הוא קם והלך. באיטיות. בכבדות. מבלי להרים את המבט.
אחרי שעות אחדות שלח לי הודעת SMS קצרה לטלפון הסלולרי. "מתי לבוא".
ככל שדיבורו נמשך, הוא נעשה מהיר יותר, המילים רודפות זו את זו, אני וויתרתי על המאמץ להשחיל איזו מילה. אני אחכה עד שהוא יסיים את השטף הזה, הרי יהיה רגע שזה יסתיים, אשאל אותו על הנאות בחיים, על תענוגות בחיים, על משמעות בחיים, אולי על המתיקות של התחלת הרומן עם אשתו, אולי על מה שהיה מהנה ומבטיח בארצות הברית ומה שאפשר לשוב ולשחזר מזה, אולי מה דעתו לא לשחזר את אורח החיים של אביו, אבל בינתיים הוא מדבר ללא הפסקה, מהיר, כמו עצבני, כי כל חלק של משפט נגמר בחיתוך מהיר, בסימן קריאה, "סטאקאטו" קראנו לזה פעם בשעורי מוסיקה. הוא יושב מלא כובדו על מלוא הכסא, אבל בהדרגה הוא זז קדימה, רוכן לעברי, אף שלא יוצר אתי קשר עין בכלל. מבטו למטה, לרצפה, אפילו לזו שלצידו איננו מעיף מבט. כפות ידיו עסוקות זו בזו, אני שם לב שהוא מכרסם ציפורניים, לא נותר מהן הרבה, אני שם לב ללבושו המרושל כמקובל היום בעולם המיחשוב- מכנסי ג'ינס מהוהים וחולצת טריקו גדולה על גופו הגדול. טבעת נישואין פשוטה על אחת מאצבעותיו העבות. קמט אחד במצח. זיפי שערו על הפנים מעידים עליו שאינו מתגלח מדי יום.
תשמע, אני לא יודע למה אני מספר לך בכלל, כי זה לא משנה. אולי זה אפילו לא מעניין אותך. אתה רוצה את הכסף שלך וזהו. זאת העבודה שלך. הנה גם אתה בטח תהיה עייף, קשה להקשיב כל היום לשטויות של אנשים, ואז אתה הולך הביתה עייף. אני לא יודע אם יש לך ילדים, אבל זה לא משנה. יום אחד הייתי בבית. לא זוכר למה. צ'יק צ'אק סדרתי את הילדים. רוב הזמן הם היו בשקט או ישנו. היה לי מלא זמן. אין לי זמן כזה בעבודה. עשיתי כביסות. נשאר לי מלא זמן. מה היא עושה כל היום. למה היא לא עובדת. אחר כך היא רוצה עוד משהו במיטה? מי רוצה את זה בכלל! מספיק! רצתה ילד- עשינו! הכל אני עושה בשבילה! עובד כמו חמור! מביא לה כסף! זהו! נכון, אנחנו לא גרים בישוב כל כך טוב, היא כבר רוצה לעבור למקום אחר! ממה! מאיזה כסף! אם היינו נשארים בארצות הברית- היום כבר היה לנו כסף לקנות מה שאנחנו רוצים! אבל לא! אנחנו כאן! היא הרי קובעת ! והיא תמיד מחליטה ההיפך ממה שאני חושב! אני יודע שאני צודק, אבל אין לי מה לעשות. לכן אמרתי לך שאני מיציתי את החיים. כל מה שאפשר- כבר עשיתי! זה לא משנה.
עכשו לראשונה יש הפוגה בדיבורו. אני שואל אותו בן כמה הוא. עשרים ושמונה. וחוצמזה, הוא מוסיף, הוא הסכים לבוא, אבל אמר לאשתו שלא יגיד כלום.
אנחנו יושבים במעגל. זה היום השלישי של הסדנה הטיפולית. בכותרת- גשטאלט ופוטותירפיה. כותרת משנה: ציפור שלא שתתה מים מתוקים, תמשיך לטבול את מקורה במי מלח שנה אחר שנה. הרעיון: אנשים מסורים לעצמם ולסביבתם יבואו, ישהו זה עם זה ארבעה ימים מבוקר עד ערב, יאכלו את ארוחותיהם יחד, ישנו בסמיכות חדרים זה לזה. ארבעה ימים. שלושה לילות. ובתוך יממה אחת מרגישים כאילו נמצאים יחד כבר זמן רב ומכירים זה את זה. היכרות שהולכת ומעמיקה. עכשו היום השלישי.
"אני רוצה להגיד שעד עכשו קשה לי פה. אתם נראים כבר חברים אחד של השני, מתישבים יחד בארוחות בחופשיות ומדברים כל הזמן. אני לא. אני עושה את עצמי חופשיה. כאילו גם אצלי זה לא בעיה. נמאס לי לשחק. לא רוצה יותר! זה כן בעיה! אני לא יודעת ליד מי לשבת. מי ירצה אותי. אולי אני נדחפת? אולי תהיה שתיקה מעיקה כי לא יהיה לי מה להגיד? אולי אני משעממת?"
-" עם מי היית רוצה להיות וחששת לגשת?"
-" עם כולם"
-"עם כולם, זה כמעט כמו לא לראות את היחודיות של כל אחד ואחד. אני מזמין אותך להרים מבט, להסתכל, לפגוש, לשים לב לאן את נמשכת יותר, ממי אינך רוצה לעבור הלאה עם המבט."
(בטיפול בגשטאלט יש נטיה להעביר מדיווח על "שם ואז" אל "כאן ועכשו", וקבוצה היא מרחב אנושי נפלא המאפשר מצבים רבים ושונים.)
שקט. מתקשה להרים מבט. לאט. אני מוסיף מילה מרגיעה משלי- "לאט. לאט." עכשו המבט שלה סובב לאט, מהסס.
-"אני מפחדת לבחור מישהו, כי מישהו אחר יכול להיפגע".
דילמה של מנחה. אחת מאינסוף דילמות. להרגיע אותה? לומר משהו כמו "מי שייפגע יוכל לבדוק איך ומה הוא עושה עם עצמו"? להכביד ולאתגר אותה- לא לומר דבר? להקל עליה, לומר לה למשל שמעניין שהיא חושבת שכולם ירצו בה? העדפתי לשתוק. סגולתו של המנחה- להשאיר מרחבים פתוחים, לתת למטופל את מלוא המרחב לבצע בחירות לקבל החלטות ולקחת אחריות ולהנות ממה שעשה.
היא בוחרת מישהי. אני מבקש שתגיד לה משהו כמו "אני רוצה להתקרב אליך אבל מפחדת שלא תרצי בי", וגם- "אני רוצה להיות איתך, אבל מפחדת שאשעמם אותך", או אולי- "אני רוצה להיות חברה שלך, אבל מפחדת שתגלי שאני בעצם כלום". שתבחר משפט יותר מתאים ותגיד אותו. מהססת. מתקשה. אומרת. משפילה מהר מבט. אולי כדי לא להסתכן ולראות דחייה. זהו הפחד המצמית. הדמיון המייצר מפלצות אכזריות, הביקורת העצמית השלילית…
לאט לאט אנחנו נזכרים בדמויות מן הילדות שלימדו אותה שהיא לא מספיק. לא מספיק חכמה. לא מספיק איכפת לה. לא מספיק מקשיבה. לא מספיק רוצה. לא מספיק…אבא. המורה בכיתות א ו-ב'. אח שלה הגדול…בוכה. מתפתלת עם הכאב שחותך בה כשהיא נזכרת באירועים שהנמיכו אותה עד שרצתה לקבור את עצמה באדמה. למשל- ביום הורים אבא מספר למורה שהיא עדיין מרטיבה בלילות. למה הוא היה צריך לספר לה???!!! פחדה כל כך שהמורה תגיד משהו לכל הילדים בכיתה. פחדה נורא מזה שכעסה ככה על אבא. כעסה על עצמה שכל כך כעסה עליו עד שהתפללה לעצמה שיקרה לו משהו רע….היא זוכרת איך חברים של אח שלה באים אליו לשחק, והם עושים איתה צחוקים ומושכים לה את המכנסים למטה ומתפוצצים מצחוק…לא, היא לא סיפרה את זה לאף אחד. מה זה היה עוזר? למי איכפת ממנה?
איך היא יודעת שלא איכפת ממנה?- למשל, לא עשו לה יומולדת הרבה שנים. ממתי?- חושבת שמאז שהיתה בכיתה ד' וההורים החליטו שהיא מספיק גדולה וכבר לא צריך לחגוג לה. רק בבת מצווה. מתי שוב חזרו חגיגות יום ההולדת?- לא חזרו. לא, גם לא בבת מצווה. בדיוק היה מצב קשה כלכלית בבית וההורים החליטו שאין ברירה וצריך לחתוך בהוצאות. לילדים היא סיפרה סיפור שבמקום מסיבה ההורים לקחו אותה לטיול בחוץ לארץ ובגלל זה אין לה מסיבה והיא לא מזמינה אף אחד…
היה מפגש קשה. מעיק. המשתתפים היושבים סביבה שיתפו אותה בזכרונות נעימים של ימי הולדת נחמדים, בעצב שהתמלאו כששמעו אותה, היו שאמרו שקיוו שהיא תבחר בהם , היו שהזמינו אותה לשבת איתם בארוחת הצהרים, היה מי שאמר שגם הוא מרגיש כמוה כל הזמן ובזכותה הוא מקבל אומץ להגיד את זה לפני ההפסקה….
קבוצה לא נועדה לספק צרכים. קבוצה נועדה לאתר חוסרים, לזהות חסימות ועכבות, לעודד לפרוץ דרך ולשפר את איכות החיים. אבל החיים האמיתיים הם מחוץ לקבוצה. אלא שלפעמים צריך להגביר את המוטיבציה לפרוץ דרך ולהרחיב גבולות. זה מה שעשינו בו ביום אחר הצהרים.
ארבע וחצי אחר הצהרים של אותו היום. מתקבצים לחדר הקבוצה. הכסאות במעגל. המלצרים הביאו משקאות קרים וחמים. כוסות חד פעמיות. עוגיות. הלכו. עכשו אנחנו. אנחנו מוציאים גליונות נייר לבנים, ניירות צבעוניים, מספרים, דבק, מישהו מפעיל את הטלפון ומשמיע מוסיקה עליזה, ואנחנו מזמינים את האשה מהבוקר להצטרף אלינו, אנחנו מכינים את החדר למסיבת יום הולדת עבורה. היא מופתעת, מתרגשת, בוכה, משתנקת, מתאפקת, ויורדת עם כולנו אל השטיח, ליצור שרשראות, לנפח בלונים צבעוניים, וכל מה שנקנה בחסות הפסקת הצהרים באחת החנויות שבסביבת המלון. יוצרים, מדביקים, תולים, מישהי שולפת מצלמת טלפון ומצלמת את ההתרחשות, מחדר רגיל חדר חגיגי ומלא בצבע. מישהי מוציאה מהתיק שוקולדים. מישהי מוציאה סוכריות אחדות. שמים את המשקאות הקרים במרכז החדר על השטיח. מאחלים לה מזל טוב והרבה שנים טובות. מישהי מציעה להושיב אותה על כסא ולהרים אותה חמש פעמים ואחד לשנה הבאה. כולם מתלהבים. אני לא משתתף באופן פעיל, אבל עוקב לראות שטוב לה, שאין כופים עליה משהו שמעל לכוחותיה או לא מתאים לה או מעבר ליכולת הספיגה שלה. אני אומר לעצמי- עוד קצת, רק עוד קצת, שתיקח את החוויה של להיות במרכז ואפילו להנות מזה. לראות שהכל משתתפים למענה, עבורה, בשבילה. שואלים אותה אם היא רוצה עוד משהו. אני מציע עוד משהו אחד ודי. רגע של שקט. היא מבקשת לרקוד איזה ריקוד מעגל, כמו "בן לוקח בת ובת לוקחת בן". החבר'ה באווירה עליזה ומשוחררת נענים לה. רוקדים. שרים. מוחאים כף.
זהו. מתנשמים. חוזרים לכסאות ולצורת המעגל. עכשו שיתוף. מי רוצה להגיד מה הוא עשה ואיך זה היה בשבילו. לספר לה. אני מציע לה לתמוך בעצמה, בישיבה תומכת על הכסא, בנשימות סדירות, במבטים היוצרים קשר עין. אומרים לה. אני מכתיב קצב איטי. לתת לה לקלוט. יש לה התפרצויות קטנות של בכי. בכי של התרגשות נעימה….
אחרי ההפסקה היא יושבת במקומה עם גליון ניר מגולגל, וכשהיא פותחת אותו, היא מראה לכולם מה כתוב עליו: אין לי יום הולדת. יש לי יום הולדת. אני נולדת מחדש.
משתתפת א': "אני רוצה להגיד משהו. בפגישה הקודמת דברנו הרבה על ההורים, ואני חשבתי על מי אני ואיך נעשיתי כזאת. אני חושבת שזה בגלל אחותי. לא שהיא אשמה במשהו, אבל בכל זאת הנוכחות שלה במשפחה שלנו עשתה לי את זה. היא מבוגרת ממני בשנתיים, וכשהייתי בת ארבע או חמש, היא חלתה במחלה קשה וההורים שלי היו איתה הרבה בבתי חולים ונסעו איתה לכל מיני רופאים וטיפולים. ראיתי אותם כמה קשה להם. הם עשו משמרות והיו חוזרים הביתה עייפים נורא. אני זוכרת שהיו לי חלומות רעים ונורא רציתי לשתף אותם, לפעמים הייתי מתעוררת מבוהלת באמצע הלילה ורציתי שמישהו מהם יבוא ויהיה אתי קצת, אבל ויתרתי. לא הייתי מסוגלת להעמיס עליהם עוד. אני זוכרת איך אני יושבת במיטה, בוכה לעצמי, ולא קוראת להם. למדתי להסתדר לבד עם מה שיש. ככה אני עד היום. זה שאני מדברת ראשונה עכשו- זה המלחמה שלי בעצמי להשתנות. כן לפתוח את הפה. כן להגיד מי אני. שיראו אותי…(מתרגשת…)כן, אני רוצה שיראו אותי. ההורים שלי, אני מרגישה שהם וויתרו עלי, אולי אני עזרתי להם באיך שהתנהגתי, אבל הם וויתרו עלי. אחותי החלימה, היא היום עצמאית, עושה מה בראש שלה, מבקשת מהם מלא דברים, דורשת מהסביבה להתייחס אליה, ממש ההיפך ממני. היא כנראה רגילה ככה, אני לא…אני לא יודעת לבקש לעצמי דברים, יותר קל לי לבקש בשביל אחרים, מאשר לבקש לעצמי…
מנחה- "את מוזמנת להסתכל אל מי ועם מי את מדברת עכשו. ואיך זה בשבילך."
מסתכלת רגע סביבה…רואה שהכל מסתכלים אליה, רואים אותה, מקשיבים לה…
"יווווו, למה נחשפתי ככה (מתרגשת, דמעות….) אני מצטערת…"
מבחינה שמישהי בוכה, פונה אליה-
"סליחה, סליחה אם הכבדתי עליך, עליכם, לא התכוונתי, פשוט- לא יכולתי יותר לשתוק, בפגישה הקודמת היה לי כל כך הרבה מה להגיד ולא אמרתי כלום…" (משפילה מבט, מתכווצת בכסא)
מנחה- "את עושה משהו שאת מאד לא רגילה לעשות. למדת לא להיראות ולא לבקש. עכשו את עושה משהו אחר. צריך הרבה אומץ וכוח בשביל זה. תדאגי לך- שבי ישיבה נוחה על הכסא, קחי נשימות עמוקות שיתמכו בך, תסתכלי באנשים סביבך ותראי איך זה בשבילם לראות אותך, להקשיב לך…"
משתתפת ב': "אני דווקא שמחה שאת מדברת, יהיה לי יותר קל לדבר אחריך. גם אני גדלתי עם אחות שהיה קשה לי איתה. אבל לא בגלל שהיא היתה חולה או משהו כזה. היא היתה גאונה. עד היום היא מוכשרת בצורה בלתי רגילה. ההורים שלי תמיד רשמו אותה להמון חוגים, הלכו להופעות שלה, קנו לה מה שצריך כדי שתוכל להשתתף בחוגים נוספים, כל הציוד שצריך…אני לא הייתי כזאת. הייתי סתם בינונית….אני זוכרת איך ההורים שלי היו חוזרים מבית ספר אחרי ששמעו עליה. כל כך קנאתי בה. כל כך רציתי שגם ממני הם יהיו מרוצים ככה…הם היו בסדר אתי, אבל אני הייתי לא משהו מיוחד…(נרגשת מאד)…דווקא כאן אני לפעמים אומרת משהו ואתם מקשיבים לי, אתם ממש שמים לב מה אני אומרת ומגיבים, תמיד מחדש אני מתפלאת, אני אומרת לעצמי- 'מה, אולי אני בכל זאת חכמה?'…הנה, עכשו אני כבר נלחמת בעצמי. מצד אחד אני מצטערת שהתחלתי לדבר ומצד שני אני לא רוצה להמשיך איך שהייתי."
משתתף ג': "ואיך הקשר שלכן עכשו עם האחיות שלכן?"
משתתפת ב' (בעצב): "עד היום אנחנו לא בקשר טוב….אני לא מצליחה לא לכעוס עליה, ואולי היא מרגישה את זה…אנחנו בסך הכל שתי אחיות, ואין בינינו קשר טוב, חבל…."
משתתפת א': "אני דווקא בקשר טוב עם אחות שלי.
מנחה- "אתה יכול לנסח מה שרצית להגיד, לא כשאלה אלא כאמירה?"
משתתף ג': "טוב, האמת שלא התכוונתי לדבר. אולי בעצם כן, אם שאלתי ככה. אני, יש לי אח מוכשר בטירוף. כל דבר שהוא עושה- יוצא טוב! ממש! מעצבן! אני, הדבר היחיד שהייתי יותר טוב ממנו, זה בלהכניס לו מכות. הוא לא ידע להרביץ ולא ידע להתגונן. אני לא מאמין שאני מספר לכם את זה….הייתי מחכה שההורים לא יהיו בבית, והייתי מכניס לו מכות, בעיקר הייתי נותן לו אגרופים לבטן, כאלה שלא משאירים סימן אבל מכאיבים נורא. הוא היה מנסה לברוח ממני, אבל הייתי תופס אותו ומכניס לו. הוא היה בוכה, לפעמים בוכה נורא, ואני דווקא שמחתי שגם הוא סובל קצת. הוא לא הלשין עלי אף פעם, אולי, כמו שאת אומרת, הוא הרגיש לא בסדר שכולם מחמיאים לו ואותי שומרים בצד…:
משתתפת ד': "ואיך אתם היום? אתם בקשר?"
משתתף ג': "מה שאני רוצה להגיד, זה שמאז שלמדתי להרביץ לו- אני מרביץ. לפעמים אני בעצמי לא אוהב את זה, אבל רוב הזמן אני נהנה לגלות שיש לי כוח ואומץ ולא מפחיד אותי ללכת מכות…בעצם, אולי זה כבר לא נכון…אשתי רואה שאני הולך מכות, וממש קשה לה לסבול את זה. גם אני כבר לא סובל את עצמי בגלל זה…אולי אם אח שלי היה מלשין עלי, וההורים היו מגיבים חזק, אולי לא הייתי מרביץ היום….מצחיק, לפני כמה שנים אמרתי לו תודה על זה שכשהיינו ילדים הוא לא הלשין עלי להורים, עכשו אני רוצה להגיד לו- חבל שלא אמרת להורים…"
משתתף ח': "אני דווקא מקנא בך שאתה יודע להרביץ. אני בדיוק כמו אח שלך, תמיד הייתי כזה מצליח, ההורים היו משוויצים בי כשבאו אורחים, למשל, אבל לא ידעתי, ממש לא!, איך נותנים מכות. כמה פעמים בבית ספר ילדים ניסו להתחיל אתי, אבל עזבו אותי, אני חושב שלא היה כיף להציק למישהו שבכלל לא מחזיר כלום….אח שלי הוא פתוח כזה, הוא קצת שוויצר, יש לו רשיון נהיגה מוקדם, יש לו בגדים מיוחדים, תמיד יש לו בנות חברות…אני לא…"
משתתפת ט': "אני זוכרת שבאחת ההפסקות נסיתי להתחיל לדבר איתך, ונראית לי שאתה לא רוצה, אז עזבתי…"
משתתף ח': "כן, גם אני זוכר את זה. התעצבנתי על עצמי שאני לא מראה לך שזה נורא כיף שאת באה ומתקרבת אלי. הייתי יבש כמו צנון. אני כאילו מפחד, אני לא יודע אפילו ממה. אני לא יודע איך לעשות את זה. …"
משתתפת י': "אני לא מפחדת מקשר עם בנים, בטח לא מקשר עם בנות, אני מתכוונת סתם קשר, אבל אני לא מרשה לעצמי. אם מדברים על אחים ואחיות, אחות שלי נפטרה מסרטן כשאני הייתי בת תשע, היא היתה בת שבע, ואני מאז עושה הכל למען ההורים. פחדתי שהם יפלו, בעיקר פחדתי שאבא יתמוטט, ונשבעתי לעצמי שאני אעשה הכל בשבילם. אז אני לא יכולה לעבור לגור עם איזה גבר ולעזוב אותם…"
משתתף ח': "אז מה אם אני ארצה להיות איתך בקשר, את לא תסכימי?- סתם סתם, את לא צריכה לענות….."
מנחה- "זה מעניין שמצד אחד אמרת שאתה מפחד מקשר עם בנות, מצד שני אתה מציע מיד קשר לבת אחת שנמצאת כאן, ואתה מציע למישהי שאמרה שהיא לא תעבור לגור עם איזה גבר….כאילו איתה זה בטוח לא ילך, אז אני יכול לעשות את עצמי מתחיל איתה…."
משתתף ח': "זה די נכון….לא חשבתי שזה יהיה שקוף כל כך. החלטתי שאני אנסה לצאת מפה עם איזה חברה, כי הרוב בנות חכמות כאלה. מצד שני אני לא יודע מה אעשה אם מישהי תסכים…"
מנחה- "התחלנו את הפגישה הזאת בדיבורים על הנוכחות של אחים ואחיות ומה זה עשה לנו. אנחנו עומדים לסיים את הפגישה בדיבור על בני ובנות זוג. אולי זה לא מקרי. התיאוריות אומרות שבמשפחת המוצא, בבית, יש מעבדה בטוחה להתנסות בקשר עם בני גילנו, עם אחינו, ואז יוצאים לחיים ומפעילים את הכישורים על בני גילנו, ליצור איתם קשר סתמי או משמעותי או להימנע מקשר…"