פתיח
"תמיד יש מה שיתגלה כחיים שאותם חיינו, המלווים על ידי החיים שלא חיינו, החיים אשר להם ייחלנו. אנו רואים אותם כחיים שלא חיינו, משום שאי שם בתוכנו אנו מאמינים שהם היו פתוחים בפנינו, אולם מסיבה כלשהי- לא התאפשרו".
ציטוט זה לקוח מספרו של אדם פיליפס "החמצה- בשבח בחיים שלא נחיו" (2022, תולעת ספרים). התיסכול המלווה את הפער בין החיים האלה לאלה, הוא המביא למירמור או משמש כפיתוי ומניע לשינוי.
טיפול פסיכולוגי עוסק פעמים רבות בפער הזה. פער, אומר ליאונרד כהן, הוא המקום בו נכנס האור. סדק נפתח לרגע בעדשת המצלמה ומאפשר לאור להכנס וליצור תמונה. התבוננות בתמונה כמוה כהתבוננות בעצמנו, ללא ההכחשות והתיקונים שאנו עושים לדמותנו בהביטנו במראה.
מצולמת מן המראה. המורה המוכשרת לפלמנקו. שרון שגיא
מחדר המפגשים.
אנחנו לא נפגשים בחדר המפגשים. לא הכרנו זה את זה ולא קבענו מועד להפגש בו. שתי המצלמות תלויות על רצועות לצידי גופי. אני מהלך חרש לאורך הקירות, מתבונן ברוקדים וברוקדות הלומדים תנועות חדשות ונשימות תואמות, ומחפש מה תלכוד עדשת המצלמה כמצב גופני ורגשי מסויים. תשוקה? התלהבות? מתח? דריכות? סקרנות? היענות? נסגנות?
עדשה אחת היא "עדשה רחבה", היא קולטת את כל מראה החדר והנמצאים בו. העדשה השניה מתמקדת בפרט אחד מסויים מתוך הקהילה הרוקדת.
לפתע לצידי אני מרגיש נוכחות. אשה. היא מתקרב ולוחשת לי שלא אצלם אותה. היא לא מעוניינת לראות איך היא נראית. היא נמנעת מלהביט במראה, ובוודאי לא מסכימה להצטלם. בזווית העין ובחשכה של שולי הסטודיו אני מבחין בה- צעירה. דקת גיזרה. שיער ארוך שחור אסוף בעזרת סרט צבעוני. חולצה כהה. מכנסיים כהים. אצבעות ארוכות וציפורניים מטופחות ללא צבע או אורך בולט. כפות רגליים יחפות. למה שלא תסכים להצטלם?
היא מבקשת ממני הסכמה ברורה שאינני מצלם אותה וחוזרת למקומה על רצפת הפרקט.
בהפסקה היא ניגשת אלי. אני שעון על מעקה הברזל הפונה לרחוב מחוץ לסטודיו. היתה צריכה לחפש אותי ממש. כנראה יש לה משהו חשוב לומר או משהו מטריד אותה.
אתה מבין, היא אומרת, בשבילי להיות כאן, לשבת במעגל עם כולם, לדעת שכולם רואים אותי, אחר כך לקום ולרקוד וכולם יכולים לראות- זה קשה. זה קשה מאד. לא יכולה להוסיף לזה גם תמונה. תמונה נשארת, אני יודעת.
מה קשה לך כשרואים אותך?
אתה באמת רוצה לדעת? כלום אני לא רוצה שיראו. לא כאן. אמא שלי וחברות שלי?- זה בסדר.
איזה חלקים שלך את לא רוצה שאחרים יראו?
הכל.
הכל?
הכל. בעיקר את התנועה. אם אני לא עושה כלום, כמו עכשו, לא'כפת לי אם מישהו יסתכל. אבל כשאני מנסה לרקוד בדרך מסויימת?-לא. לא.
למה? קרה משהו?
(עלי לציין שאין זה מפגש "רציני" בחדר המפגשים, אני משווה לקולי גוון של ספונטניות קלילה, אבל זוהי "ספונטניות קלילה מחושבת מאד.")
אתה באמת רוצה לדעת?
כן.
אז פעם היינו צריכות להכין ריקוד למסיבת סיום של הכיתה, ואני עמדתי בשורה ראשונה, והמורה אמרה שכל אלה בשורה ראשונה צריכות להיות כאלה שרוקדות טוב מאד, אולי היא אמרה יותר מפעם אחת, כי לא חשבתי שזה מופנה אלי, ואז היא ניגשה אלי, ולפני כווולם היא אמרה לי- את לא באמת חושבת שאת מתאימה לשורה ראשונה, נכון? תעברי לשורה שלישית, בבקשה.
מאז אני בשורות אחוריות. בתמונות. בכיתה. במשחקי חברה. בטיולים. רק שלא תבוא עוד מישהי כמו המורה הזאת. הספיק לי לכל החיים!
ההפסקה הסתיימה. התנועה חזרה. המצלמה ושתי עדשות.
שלחתי תמונות לכוריאוגרפית. היא הפיצה אותן למשתתפות ולרוקדים. קבלתי הודעה מהאלמונית ההיא- חבל שלא צילמת אותי. חבל שלא היה לי אומץ. אני מקווה שתבוא שוב. ואל תקשיב לי. תצלם אותי. זה השלב החשוב הבא בתיקון ובשיקום שלי.
(לא. לא אצלם אותה ללא הבחירה שלה וההנחייה שלה. חשוב שתהיה לה חוויה שהיא שולטת בחייה, רוצה ובוחרת ועושה. כך אולי יבוא שינוי בדימוי העצמי)
צילום אילוסטרציה: צביקה תורן
המלצה
לקרוא שירה. או, לפחות, לשיר שירים. שירי הלל. שירי אכזב. שירים שמכוונים מילותיהם אל תוכנו, פנימה. ומשם נפגוש את האחר.
למשל, שירה של נורית שמר:
אָדָם יִזְדַּקֵּק יוֹם אֶחָד
לִמְקוֹם לְהָנִיחַ בּוֹ אֵת הַיֶּלֶד.
דֶּלֶת צְדָדִית לְהִכָּנֵס בְּאֵין מַפְרִיעַ
לַחֲדַר בַּצֹּרֶת רִגְשׁוֹתָיו
בּוֹ יַשִּׁיל אֶת הַמְּבֻגָּר,
יְקַפֵּל אוֹתוֹ בַּצַּד
וְיִבְכֶּה אֶת הַיֶּלֶד שֶׁבּוֹ.
כְּשֶׁהוּא יְסַיֵּם,
הַמְּבֻגָּר יִהְיֶה מְגוֹהָץ לְמִשְׁעִי
וּמוּכָן לְהִתְמוֹדֵד
עִם קִמְטֵי הַחַיִּים.