פתיח.
גיל ההתבגרות הוא גיל מאתגר. חלים בו שינויים חריפים, בקצב מהיר ולא צפוי, שינויי גוף ונפש, נפש ורוח. הגוף משתנה, הדחפים משתנים, מה שהכי שלנו- משתנה לנו בלא שיש לנו שליטה עליו. מביך. לפעמים מעורר בושה ומבוכה. הלואי שאף אחד לא שם לב. בטח כולם שמים לב ורק לא אומרים כלום. אוףף! החשיבה מתפתחת. מתבונן על עצמי מהצד. מביך. מחפש איך להיות, איך להסתיר את המסורבלות והגמלוניות. אולי דווקא ללכת עם בגדים שיבליטו שכבר גם אני…מי שם לב אלי. מי רוצה להיות אתי. מי עושה את עצמו. ממי להזהר. יש נערה אחת שאני מאוהב בה, לא שמה עלי. יש בחור אחד שאני רוצה אותו, אני משתדלת להסתובב לגמרי במקרה לידו, אבל כל הבנות רוצות אותו. אין לי סיכוי…
גיל קשה ומקשה על הסביבה. חשוב לנהוג באיפוק ובחכמה. נתתי מהידע שלי למתנדבי ער"ן באחד האזורים בארץ. אנשים שכבר אספו איזה חכמת חיים אחת או שתיים או שלוש ומתנדבים להקל על אחרים במצוקתם…הנחיתי סדנה לצוות חינוכי העוסק במגע עם נוער בסיכון המסתובב ברחובות…נפגשתי עם צוות מורים העושים בכל חכמתם וכוחם למען נוער זנוח ונטוש בשולי החברה. מחכים מפגשים נוספים עם צוותים חינוכיים הפוגשים מדי יום נערים ונערות מתבגרים. אני מראה להם מכתבים, אני משמיע להם בלוגים, חושף ציורים שניתנו לי והורשיתי להראותם (מבלי לחשוף את הצייר ואת פרטי זהותו). מסתובב בשכונה ומצלם גראפיטי. מסתובב במסדרונות בית הספר ומצלם ציורים שהנוער הזה יוצר ומספר את סיפורו…
גיל מאתגר, אבל גם פתח תקווה למעבר מילדות ליצרנות, לפוריות, לתרומה משמעותית לקהילה…
חוויות מחדר הטיפולים. / והפעם- טיפול קבוצתי.
אין לי יום הולדת. יש לי יום הולדת
אנחנו יושבים במעגל. זה היום השלישי של הסדנה הטיפולית. בכותרת- גשטאלט ופוטותירפיה. כותרת משנה: ציפור שלא שתתה מים מתוקים, תמשיך לטבול את מקורה במי מלח שנה אחר שנה. הרעיון: אנשים מסורים לעצמם ולסביבתם יבואו, ישהו זה עם זה ארבעה ימים מבוקר עד ערב, יאכלו את ארוחותיהם יחד, ישנו בסמיכות חדרים זה לזה. ארבעה ימים. שלושה לילות. ובתוך יממה אחת מרגישים כאילו נמצאים יחד כבר זמן רב ומכירים זה את זה. היכרות שהולכת ומעמיקה. עכשו היום השלישי.
"אני רוצה להגיד שעד עכשו קשה לי פה. אתם נראים כבר חברים אחד של השני, מתישבים יחד בארוחות בחופשיות ומדברים כל הזמן. אני לא. אני עושה את עצמי חופשיה. כאילו גם אצלי זה לא בעיה. נמאס לי לשחק. לא רוצה יותר! זה כן בעיה! אני לא יודעת ליד מי לשבת. מי ירצה אותי. אולי אני נדחפת? אולי תהיה שתיקה מעיקה כי לא יהיה לי מה להגיד? אולי אני משעממת?"
-"עם מי היית רוצה להיות וחששת לגשת?"
-"עם כולם"
-"עם כולם, זה כמעט כמו לא לראות את היחודיות של כל אחד ואחד. אני מזמין אותך להרים מבט, להסתכל, לפגוש, לשים לב לאן את נמשכת יותר, ממי אינך רוצה לעבור הלאה עם המבט."
(בטיפול בגשטאלט יש נטיה להעביר מדיווח על "שם ואז" אל "כאן ועכשו", וקבוצה היא מרחב אנושי נפלא המאפשר מצבים רבים ושונים.)
שקט. מתקשה להרים מבט. לאט. אני מוסיף מילה מרגיעה משלי- "לאט. לאט." עכשו המבט שלה סובב לאט, מהסס.
-"אני מפחדת לבחור מישהו, כי מישהו אחר יכול להיפגע".
דילמה של מנחה. אחת מאינסוף דילמות. להרגיע אותה? לומר משהו כמו "מי שייפגע יוכל לבדוק איך ומה הוא עושה עם עצמו"? להכביד ולאתגר אותה- לא לומר דבר? להקל עליה, לומר לה למשל שמעניין שהיא חושבת שכולם ירצו בה? העדפתי לשתוק. סגולתו של המנחה- להשאיר מרחבים פתוחים, לתת למטופל את מלוא המרחב לבצע בחירות לקבל החלטות ולקחת אחריות ולהנות ממה שעשה.
היא בוחרת מישהי. אני מבקש שתגיד לה משהו כמו "אני רוצה להתקרב אליך אבל מפחדת שלא תרצי בי", וגם- "אני רוצה להיות איתך, אבל מפחדת שאשעמם אותך", או אולי- "אני רוצה להיות חברה שלך, אבל מפחדת שתגלי שאני בעצם כלום". שתבחר משפט יותר מתאים ותגיד אותו. מהססת. מתקשה. אומרת. משפילה מהר מבט. אולי כדי לא להסתכן ולראות דחייה. זהו הפחד המצמית. הדמיון המייצר מפלצות אכזריות, הביקורת העצמית השלילית…
לאט לאט אנחנו נזכרים בדמויות מן הילדות שלימדו אותה שהיא לא מספיק. לא מספיק חכמה. לא מספיק איכפת לה. לא מספיק מקשיבה. לא מספיק רוצה. לא מספיק…אבא. המורה בכיתות א ו-ב'. אח שלה הגדול…בוכה. מתפתלת עם הכאב שחותך בה כשהיא נזכרת באירועים שהנמיכו אותה עד שרצתה לקבור את עצמה באדמה. למשל- ביום הורים אבא מספר למורה שהיא עדיין מרטיבה בלילות. למה הוא היה צריך לספר לה???!!! פחדה כל כך שהמורה תגיד משהו לכל הילדים בכיתה. פחדה נורא מזה שכעסה ככה על אבא. כעסה על עצמה שכל כך כעסה עליו עד שהתפללה לעצמה שיקרה לו משהו רע….היא זוכרת איך חברים של אח שלה באים אליו לשחק, והם עושים איתה צחוקים ומושכים לה את המכנסים למטה ומתפוצצים מצחוק…לא, היא לא סיפרה את זה לאף אחד. מה זה היה עוזר? למי איכפת ממנה?
איך היא יודעת שלא איכפת ממנה?- למשל, לא עשו לה יומולדת הרבה שנים. ממתי?- חושבת שמאז שהיתה בכיתה ד' וההורים החליטו שהיא מספיק גדולה וכבר לא צריך לחגוג לה. רק בבת מצווה. מתי שוב חזרו חגיגות יום ההולדת?- לא חזרו. לא, גם לא בבת מצווה. בדיוק היה מצב קשה כלכלית בבית וההורים החליטו שאין ברירה וצריך לחתוך בהוצאות. לילדים היא סיפרה סיפור שבמקום מסיבה ההורים לקחו אותה לטיול בחוץ לארץ ובגלל זה אין לה מסיבה והיא לא מזמינה אף אחד…
היה מפגש קשה. מעיק. המשתתפים היושבים סביבה שיתפו אותה בזכרונות נעימים של ימי הולדת נחמדים, בעצב שהתמלאו כששמעו אותה, היו שאמרו שקיוו שהיא תבחר בהם , היו שהזמינו אותה לשבת איתם בארוחת הצהרים, היה מי שאמר שגם הוא מרגיש כמוה כל הזמן ובזכותה הוא מקבל אומץ להגיד את זה לפני ההפסקה….
קבוצה לא נועדה לספק צרכים. קבוצה נועדה לאתר חוסרים, לזהות חסימות ועכבות, לעודד לפרוץ דרך ולשפר את איכות החיים. אבל החיים האמיתיים הם מחוץ לקבוצה. אלא שלפעמים צריך להגביר את המוטיבציה לפרוץ דרך ולהרחיב גבולות. זה מה שעשינו בו ביום אחר הצהרים.
ארבע וחצי אחר הצהרים של אותו היום. מתקבצים לחדר הקבוצה. הכסאות במעגל. המלצרים הביאו משקאות קרים וחמים. כוסות חד פעמיות. עוגיות. הלכו. עכשו אנחנו. אנחנו מוציאים גליונות נייר לבנים, ניירות צבעוניים, מספרים, דבק, מישהו מפעיל את הטלפון ומשמיע מוסיקה עליזה, ואנחנו מזמינים את האשה מהבוקר להצטרף אלינו, אנחנו מכינים את החדר למסיבת יום הולדת עבורה. היא מופתעת, מתרגשת, בוכה, משתנקת, מתאפקת, ויורדת עם כולנו אל השטיח, ליצור שרשראות, לנפח בלונים צבעוניים, וכל מה שנקנה בחסות הפסקת הצהרים באחת החנויות שבסביבת המלון. יוצרים, מדביקים, תולים, מישהי שולפת מצלמת טלפון ומצלמת את ההתרחשות, מחדר רגיל חדר חגיגי ומלא בצבע. מישהי מוציאה מהתיק שוקולדים. מישהי מוציאה סוכריות אחדות. שמים את המשקאות הקרים במרכז החדר על השטיח. מאחלים לה מזל טוב והרבה שנים טובות. מישהי מציעה להושיב אותה על כסא ולהרים אותה חמש פעמים ואחד לשנה הבאה. כולם מתלהבים. אני לא משתתף באופן פעיל, אבל עוקב לראות שטוב לה, שאין כופים עליה משהו שמעל לכוחותיה או לא מתאים לה או מעבר ליכולת הספיגה שלה. אני אומר לעצמי- עוד קצת, רק עוד קצת, שתיקח את החוויה של להיות במרכז ואפילו להנות מזה. לראות שהכל משתתפים למענה, עבורה, בשבילה. שואלים אותה אם היא רוצה עוד משהו. אני מציע עוד משהו אחד ודי. רגע של שקט. היא מבקשת לרקוד איזה ריקוד מעגל, כמו "בן לוקח בת ובת לוקחת בן". החבר'ה באווירה עליזה ומשוחררת נענים לה. רוקדים. שרים. מוחאים כף.
זהו. מתנשמים. חוזרים לכסאות ולצורת המעגל. עכשו שיתוף. מי רוצה להגיד מה הוא עשה ואיך זה היה בשבילו. לספר לה. אני מציע לה לתמוך בעצמה, בישיבה תומכת על הכסא, בנשימות סדירות, במבטים היוצרים קשר עין. אומרים לה. אני מכתיב קצב איטי. לתת לה לקלוט. יש לה התפרצויות קטנות של בכי. בכי של התרגשות נעימה….
אחרי ההפסקה היא יושבת במקומה. יש מי שפונה אליה ומבקש לדעת מה שלומה. היא מבקשת להניח לה. לא פשוט להיות פתאום באור הזרקורים. לא קל לקבל כל כך הרבה התייחסות, אפילו שרוצים..
וצריך זמן להטמיע את החוויה, לתת לה מילים בדיבור פנימי, להסיק מסקנות לחיים שמחוץ לקבוצה…
Let your past make you better, not bitter
חדשות. / ועוד.
מתחיל קורס שנתי בפוטותירפיה ב"מרכז שילוב", בכפר תקווה אשר בקרית טבעון, מקום לטיפוח אמנויות הטיפול בחסות אוניברסיטת חיפה.
מתחיל קבוצות טיפוליות, בהתבסס על הטיפול בגשטאלט, הגישה האינטרסובייקטיבית ושילוב אמנויות- כתיבת שירים וסיפורים, השמעת מוסיקה נבחרת, צילום ובהתבוננות בתמונות. כל הקבוצות מוזמנות וסגורות.
אני לומד. השתתפתי בקורס צילום מצויין של בית ספר לצילום גליץ (מנהל- רועי גליץ, תל אביב). השתתפתי בקורס מרוכז על מחקרי המוח ונפלאותיו. סדנה לטיפול במוסיקה. סדנה בביבליותירפיה. בקרוב אלמד טיפול קוגניטיבי התנהגותי לנפגעי תקיפה מינית וטראומות אחרות.
ללמוד וללמד.