זהו העלון הרביעי הנשלח ישירות לתיבת הדואר האלקטרוני שלך ומופיע גם באתר האינטרנט "פסיכולוגיה וצילום". יש שעבורם זה העלון השלישי, ויש ששמם מצורף לראשונה לרשימת התפוצה. על מנת למנוע פולשנות וחדירה-לא-נעימה לפרטיות, תמיד יש אפשרות להסרה מרשימת התפוצה. העלון כולל חדשות מותאמות, תיאור פגישה מחדר המפגשים (תיאור מדוייק יותר לעומת המילה "טיפול"), תצלום מגלרית הצילומים המעודכנת, ועוד.
משהו על צילום. לרובנו יש מצלמה, אם לא מצלמה ייעודית- הטלפון שלנו כולל מצלמה. ומי מאתנו מהלך לו בלא טלפון… הצילום, מרגע שהפך לתמונה קיימת, התמונה היא פריט נוסף במציאות. היא איננה רק דיווח או תיעוד של מציאות, היא עצמה הופכת להיות חלק ממרכיבי המציאות המשתנה כל הזמן. היא משהו חדש ונוסף להתייחס אליו. גם תערוכת צילום איננה רק אוסף של צילומים, אלא היא מקום שמתרחשים בו אירועים שאפשר לצלמם ולהוסיפם לאוסף התמונות. לא מזמן התקיימה תערוכה גדושה ועמוסה בתמונות רבות שצולמו על ידי צלמים רבים. התערוכה התקיימה בנמל יפו, פרושה על פני ביתנים אחדים. רבים מהמבקרים מסתובבים ומתבוננים ומצלמה על כתפם. אני מהרבים האלה. ומדי פעם מרים את המצלמה, מכוון ולוחץ, העין קלטה מצב מעניין, נוף המהדהד נוף פנימי. מצורפת כאן תמונה אחת.
מהמתרחש בחדר. / הערכה עצמית וחרדת לימודים.
(כותרת אלטרנטיבית: מחשבותיו של מטפל במהלך מפגש טיפולי)
כאשר איש צעיר, בן שלושים, בעל יכולות רבות, מתקשה בלימודיו ונושר פעם אחר פעם ממסגרות לימוד שונות, קשה שלא להרגיש תשוקה, רגש ואמביציה. ווילפרד ביון אומר כי המטפל צריך לפגוש את המטופל כשהוא ריק מכל אלה, נקי ופתוח לקלוט את מי ומה שהמטופל מביא היום, כאן ועכשו, אבל זה לא קל ולא פשוט ולא תמיד אפשרי.
איש צעיר, חגג לא מזמן שלושים שנות חיים. איש חם, טוב לב, בעל יכולת אמפטית גבוהה למצוקתם של אחרים, בתחום הלימודי ובתחומים אחרים. נשים צעירות נמשכות אליו, אף שמראהו אינו כדוגמן מצליח, אולי מפני שהן קולטות את היכולת שלו להקשיב, לנסח לעצמו מה הקושי, למעט במילים, אבל כל מילה תהיה כנה ומחוברת לחיים. גם הורים וילדים רוצים בו, הוא מבוקש כמורה מצויין לשעורי עזר, וילדים שזכו בליווי שלו הגיעו להישגים מרשימים במבחני בגרות. כן כן, עד לשם הוא מגיע ושם תהילתו.
איש צעיר, שאינו חוגג את יום הולדתו, אף שזה השבוע המקובל לחגיגות, על פי התרבות שלנו. הוא הולך ומתכופף תחת מעמסה שאין הוא מסוגל לשאת עוד. היום הוא בא למפגש, כרגיל- תרמילו הריק-למחצה על שכמו, חולצת טי-שירט אפורה,מכנסי חאקי קצרים וכפכפים בלים לרגליו, אין הוא משקיע במראהו החיצוני. הולך איך שהכי נוח בקיץ הישראלי. גוף רזה. עינים קטנות עם קליטה גדולה, בעצם שם ניתן לקבל רמזים על תכונותיו- מבט בוחן, סקרן, לפעמים מתבונן פנימה, לפעמים דומע ונרגש, לפעמים משפיל מבט מחמת הבושה והמבוכה. כן, למי שרוצה לדעת מי הוא, הכי כדאי להסתכל בעיניו לאורך זמן. כל העושר הרגשי שיש בו ורוב החויות הפנימיות שלו, יקבלו ביטוי בחלק הזה של הגוף.
הוא מחכה בפתח הדלת עד שאבוא ואפתח אותה, נכנס בצעדים נמרצים לחדר המפגש, יושב ומיד פותח ואומר- אני לא יכול יותר! החלטתי לפרוש מהלימודים! זה לא בשבילי! אני צריך להסתדר בחיים בלי תעודות!
וכך אני מוצא את עצמי מלא תשוקה לעזור לו . לעזור לו להתגבר על הקשיים הלימודיים, אני רוצה לדבר עם כל המורים והמרצים באוניברסיטה שבה הוא לומד, אני רוצה שילך לאיבחון של לקויות למידה ויקבל את כל האישורים הנחוצים להתאמות הלמידה וההערכה, אני רוצה שיסיים את מסלול הלימודים בהצלחה, אפילו בהצטיינות, בזכות כישוריו האמפטיים והיכולת הדידקטית הנפלאה שלו, הבאים לביטוי במפגש שלו עם תלמידים נזקקים! הוא רוצה לפרוש?- אני לא רוצה שיפרוש! הוא רוצה לוותר, אחרי שש שנים של לימודים על-תיכוניים במסגרות שונות?- אני רוצה שאת המסלול הזה יסיים בהצלחה, ויהי מה!
הוא מסתכל עלי. עיניו הקטנות ועזות המבע מתבוננות בי היטב, כל ניד וניע בשרירי הפנים שלי ייקלט במערכת הראדאר שלו. אם אתן דרור לתשוקתי, ייתכן שאעזור לו לשחזר פעם נוספת את כשלונו. שוב הוא פוגש מבוגר המצפה ממנו לגדולות, לפחות להצלחות וסיום מסודר של משימה, ושוב הוא יאכזב. שוב אימת ה"אכזבתי את ההורים שלי, את החברים שלי, את כל אלה שהאמינו בי ולא מבינים מה הבעיה שלי", האימה הזאת תרחף בחלל החדר ובחלל הבטן שלו. להסכים איתו, שהוא עשה די ושהוא באמת התאמץ וזה באמת לא הולך? כל כך הרבה עבודות בקורסים השונים הוא לא עשה! והמבחנים שלא ניגש, או שהחזיר את דף הבחינה חלק וריק כפי שקיבל אותו! אז אולי באמת לא! וכך אעזור לו לשחזר את סיפור חייו כפי שהוא מספר לעצמו- אני כשלון, ויום אחד גם כל אלה שחושבים שאני טוב- יגלו את האמת: אני לא מצליח בשום דבר!
מתרוצצות בי מחשבות במהירות שלא תתואר! לא ידעתי שלמחשבות יש יכולת לפתח מהירות כל כך גבוהה! הגישה הנראטיבית אומרת (מייקל ווייט האוסטרלי, שלצערנו כבר נפטר, אבל השאיר רבים הממשיכים לגבש ולשכלל את הגישה ) שכל אדם בונה לעצמו סיפור על חייו, ואחר כך הוא פועל להגשמת הסיפור הזה. גם אם הסיפור אינו חיובי, אינו מביא להישגים ולהרגשות טובות, אבל הליכה עקבית לאור (או חשכת-) הסיפור יוצרת חויה של חיים מגובשים, של זהות מגובשת (אם הייתי רוצה להפגין ידע, הייתי אומר אישיות קוהרנטית, וזה היה מראה שאני קורא מאמרים באנגלית ומכיר את המילה הזאת שמשתמשים בה בספרות מקצועית בעולם. מה גם אני צריך להוכיח את עצמי? עדיין? בן ששים ושתיים? לא לא, אני כבר קצת נרגעתי. אני יכול להשתמש במילה העברית מגובשת. לא קוהסיבית, כפי שהיינץ קוהוט אומר, ולא קוהרנטית). נוח לו לאדם שיש לו סיפור הגיוני ורציף, זוהי הזהות שלו, כך הוא יודע מי הוא ומה מבדיל בינו לבין אחרים. ולאיש הזה שיושב כאן, קצת מולי וקצת לצידי, יש סיפור על עצמו, ועלי להזהר שלא לקחת חלק פעיל בחיזוק הסיפור הזה.
גישת הטיפול בגשטאלט אומרת שהמפגש הבין-אישי הכן, החושף מהעולם הפנימי של שני השותפים ליצירה הטיפולית, הוא הוא לב הענין. ובכן, למה לי להסתיר ממנו את ההערכה הרבה שאני רוחש לו? אולי עלי לספר לו על היכולות הטובות שלו, שאני יודע לנסח לפחות את חלקן? שאני מכיר אנשים שהתכתשו ונחבטו והתמרמרו והבקיעו ובסופו של דבר גמרו את המסלול הלימודי והיו למורים מצויינים עם תעודות פורמאליות? אבל גם הגישה הזאת אומרת שחשיפה עצמית של המטפל היא נכונה רק כאשר היא תעשה שירות טוב למטופל. האם זה שירות טוב או שירות דוב למטופל? אינני יכול לדעת כיצד הוא יקבל את הדברים שאומר- יתמלא מחדש ברצון להצליח ולהבקיע את חומת המכשולים, או יאמר- הנה, אני גרוע יותר מכל מה שאתה מכיר, אני לא מצליח….
הגישה הקוגניטיבית (היום הגישה הזאת הולכת ותופסת מקום מכובד ורציני בקרב קהילית המטפלים גם בישראל) אומרת שיש לעזור לאיש הזה לזהות את המשפטים הפנימיים השליליים המרפים את ידיו, להחצין אותם, לנסח אותם, אפילו לכתוב אותם, ואז להציב מולם משפטים חיוביים, ולהתאמן (פתאום אני שם לב שהמילה להתאמן היא גם אימון וגם אמון. האדם המתאמן גם רוכש מיומנות חדשה וגם רוחש אמון בעצמו…פתאום אני שם לב שרוכש ורוחש….) ולהתרגל לחשוב חיובית ולא שלילית.
ועדיין לא הגענו לגישה הדינאמית, זאת האומרת, כדברי וויניקוט- "הכל מתחיל בבית", וכדאי לשוב ולבדוק את הילדות, את המקום בו התגבשו האמונות השליליות, הנתונים שנאספו והועצמו לכלל סיפור מגובש של כשלון. איך לילד הצעיר התלוי בהוריו, אין ברירה אלא ללמוד דרך התיחסותם אליו מיהו ומהו ומה יכולותיו ומה מקומו בחיים. וכל כמה שניסה לרצות אותם- תמיד מצאו איך להתאכזב ממנו, הוכיחו לו שהוא לא מספיק טוב. גם בגישת הטיפול בגשטאלט מדברים הרבה על זיהוי ההפנמות, אותן אמירות (לאו דווקא מילוליות) שהורינו אמרו לנו, ואנחנו הפנמנו אותן והן חלק נכבד מהתפיסה שלנו את עצמנו.
עוד אני יושב כך ודוהר על גלי מחשבותי, הוא נאנח ואומר-
אתה יודע מה?- כל כמה שאני אתאמץ, בסוף זה לא מספיק. לא מספיק התאמצתי, לא מספיק רציתי, לא מספיק עשיתי. ככה זה. כל החיים שלי זה ככה. עכשו עוד פעם. אני רק מדמיין את התגובות של ההורים שלי כשאודיע להם שאני פורש מהלימודים, זה מעורר בי חלחלה.
וכל הגישות כולן יש להן מה לתרום. הגל שבתוכי שוקט. אנחנו נפגשים בתוך החדר (contact), ובסוף הפגישה הוא מבקש פגישה נוספת בזמן הקרוב, בעוד יומיים שלושה.
מי אומר שצריך להפגש פעם בשבוע?- מי קבע שזה הקצב הנכון? ואם השבוע היה בן תשעה ימים- גם אז אחת לשבוע?- אבל זה כבר גל מחשבות חדש, והגל הזה בא לאחר שהאיש הצעיר לקח את תרמילו והלך. אולי בכל זאת יש משהו נוסף וחדש בתרמיל הזה עכשו, צידה לדרך…
הרהור בעקבות מפגש בחדר.
לחשוב על עוצמתם של ההורים, המורים והמורות, לכאן ולכאן, לרומם ולדכא. פסיכולוגים חינוכיים, יועצות חינוכיות, וגורמי רווחה אחרים במערכות החינוך, ומה תפקידם לצלצל בפעמונים ולהזכיר שוב ושוב את הגיבוש של ההערכה העצמית, לא רק הישגים לימודיים ומיפוי ומיצב….
חדשות. / ועוד.
בקרוב תיפתח סדנת פוטו-תירפיה למעוניינים ללמוד כיצד יכול הצילום לעודד ולהאיץ תהליכים של שיפור באיכות החיים. הסדנה תתקיים במרכז שילוב, בכפר תקווה, אשר בקרית טבעון. מרכז זה מהווה היום שלוחה של אוניברסיטת חיפה.
הערה אחרונה: משובים, תגובות, שאלות, הצעות – הכל יתקבל בברכה zvitoren@netvision.net.il