פתיח
בספר "דברתי אני עם לבי" (2026, הוצ' ידיעות ספרים) כותבת איריס יפה בונדי כי האדם השרוי במצוקה מבקש להיראות, מבקש אישור לקיומו ולערך שלו גם כשהוא מוחלש. להרגיש שעודנו שייך לקהילה שלו, האזרחית והתעסוקתית. מאידך, האדם שבמצוקה לא רוצה שיראו את מצוקתו וירחמו עליו, הוא מעדיף שיראו אותו כאחד האדם, וכל קשייו יהיו נסתרים מן העין.
מאז המשבר הגדול הקרוי "השביעי באוקטובר" (2023) מרובים האנשים הנושאים בתוכם אבדנים, כאבים, יסורים, וגם תקווה ונחישות לקום ולעשות. האם נכון לצלם את האנשים והנשים האלה? וילדים- תמימות שנפגעת שוב ושוב- נכון לצלם אותם? האם זה טוב לנו שנזכור ונזכור, או אולי השיכחה מאפשרת להרפא וללכת הלאה?
פגשתי אנשים רבים נושאי לפיד ואבל. בחנות הנעליים התייחסתי אל מישהו כאחד האדם, נודע לי שהאיש איבד מישהו מהיקרים לו ביותר. הצטערתי על שאלותי ועל דבריי, אבל מוכר הנעליים אמר לי שדווקא טוב עשיתי, שהאיש הזה רוצה שהתייחסו אליו כמו לכולם ולא מתוך התיוג הטוטאלי של "אב שכול".
האם קטועי הגפיים רוצים להצטלם קטועי גפיים? האם החיילים החוזרים מן הצפון ומן הדרום רוצים שנדע עד כמה המדים מחפים על צלקות הולכות ומצטברות?
היה מי שאמר: כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְצַלֵּם פָּנִים, אֲנִי מְצַלֵּם גַּם אֶת הַפְּנִים.
זהו העלון האחרון ובו קטעים מתוך טיפולים תוך שימוש בצילום. מזה זמן יש פרקי טיפול בדף הפייסבוק שלי, zvitoren.com, ובדף האינסטגרם שלי, https://www.instagram.com/zvikatoren/. מוזמנים לעקוב.
מחדר המפגשים.
הלכנו לואדי הקרוב. הוא בא חסר שקט, עצבני, "על הקצה", כמו שהוא אומר. חזר מלחימה. מרגיש שכבר שייך לשם לגמרי. לא יכול לסבול את השקט והרגיעה שיש כאן, באזרחות. בבית. ברחוב. "מה, אנשים באמת יעשו מנגל ביום העצמאות? כמו פעם? כמו תמיד? מה, הם לא נורמאליים? אולי הם הנורמליים ואני לא. אולי אני באמת משוגע. זה לא פי.טי.אס.די, זה מחורפן על כל הראש."
הלכנו. התחלנו בדרך עפר רחבה. אני מוביל. עליתי למדרונות המכוסים עצים ושיחים ללא דרך מסודרת. הליכה על המדרון. ירידה חזרה לואדי ולדרך הרחבה.
במצב לא נורמאלי, התגובות הלא-נורמליות הן נורמליות. אני עושה reframing לתופעות שונות שהוא מזכיר, כמה זה הגיוני ונורמלי להיות מחורפן. לאכול בסערה. לישון במקוטע. להתעצבן על שטויות. לקפוץ מכל רעש. איך המוח השורד והמערכת האוטומטית עדיין לא מזהים שהמצב השתנה. שכבר אין סכנה. המילה "עדיין" נותנת תקווה, אומרת שזה זמני.
שוב אנחנו מפלסים דרכנו בסבך קוצים שגבהו, שיחים שהצטופפו, עצים שנכרתו, הפעם שנינו עם מצלמות ומצלמים "מה שבא לנו". מרגיעים את הגוף דרך מאמץ ומכוונים את תשומת הלב לראות ולהתבונן בכאן ועכשו.
כשישבנו בפארק המתקנים לילדים, היה שם איש אחד שישב על ספסל עם הכלב שלו, היו שם שני אנשים שצבעו מחדש את המתקנים, ואנחנו הסתכלנו בתמונות שצילמנו. היה שקט מאד. אין ילדים בגן המשחקים. הוא אומר: "אפשר להתאהב בשקט".
Everything you look at and photograph through your lens
reflects your unique gaze—how you, and only you, look at things.
You are what you look at.
Oscar Insua, Portugal 2021
זאת הפגישה הרביעית. הפגישה הראשונה היתה קצרה. רבע שעה, לפי בקשתו. היה מפוחד מאד וחשש מפני העתיד להתרחש בחדר המפגשים. הפגישה השניה התקיימה במלואה והוא סיפר את קורות חייו , מבלי לדבר על "הבעיה". ארבעים ואחת שנים הוא חי. נשוי עם שתי בנות קטנות. עובד במשרד. בפגישה השלישית הוא אמר שיש לו בעיה שאולי זאת בעיה , אבל יש אותה להרבה אנשים. אמר שבא לפה בזכות זה שאני צלם ויש לי ציוד צילום והוא הביא תיק גדול מקצועי להראות לי את הציוד, המצלמות, החצובה, העדשות, ועוד. סכמנו שבמפגש הבא נעסוק בצילומים.
פגישה רביעית. 30 צילומים מונחים על השטיח הכהה, חמש שורות. אני מבקש שיבחר ארבעה צילומים שבא לו לקחת אותם. בוחר. אני מבקש שיבחר תמונה אחת מתוך הארבע, נתרכז בה. להפתעתי הוא מחזיק את התמונה בכיוון ההפוך (upside down).
מה שמשך אותו בתמונה הזאת, זה שכל העולם נראה לא ברור, כי ככה הוא מרגיש. שהעולם לא ברור והוא בעצמו לא ברור, הוא לא יודע מה הוא עושה בכלל. "כאילו אני תופס הרבה מקום, יותר גבוה מהבתים והעצים המטושטשים שבתמונה, אבל העיגול הזה הוא שבור, הוא מפורק, הוא לא באמת עיגול."
(היה עלי לנהוג באיפוק רב, רציתי כל הזמן לומר לו-"זה הפוך! זה הפוך")
דקות אחדות לפני סיום הפגישה אני מציע לו להפוך לרגע את התמונה. מיד הוא מבין שיש תמונה חדה וברורה ויש השתקפות במים. הוא מופתע. נבוך. ואומר- "אבל זה ההפוך, הנכון הוא שזה יהיה ככה. כי זה באמת איך שהעולם". וחוזר והופך את כיוון התמונה.
ומשהו אישי לסיום:
היום יום ששי. אחת לשבועיים ביום ששי מגיע ילד. נער. בחור. חייל. הכרתי אותו עוד בימיו בבית הספר התיכון. רגיש רגיש, פגיע ומנסה להרגיע, מנסה לטפח נער ישראלי קשוח. כאילו תמיד "קוווול" ורגוע.
הוא היה רץ על החוף. לפעמים מעמיס על עצמו תרמיל עם חול. לפעמים רץ קרוב לשפת המים, לפעמים הרחק מהם, בחול הטובעני. ממלמל לעצמו "אני יכול, וזה אני".
פעם אחת הזמין אותי לראותו רץ. גליתי שאמא שלו עומדת על דיונה, נסתרת מעיניו, אבל הוא לא ניסתר מליבה. כמה דאגה היתה שם בעמידה שלה. כמה אהבה.
ירדתי לחוף בין ערביים. לראות שקיעה. אולי ציפורים נודדות יבואו למנוחת לילה. מהחוף הסמוך באה וחלפה ושבה קבוצת נערים. ילדים. בחורים. אולי חיילים. אולי גם הם מתאמנים. אוספים את עצמם ואומרים- "זה אני".
