פתיחה.
זה זמן שלא יצא עלון בתפוצה רחבה. העלון הזה, חמישי במספר, יוצא גדוש בחומר מעודכן. תודה לכל המגיבים לאחר יציאת העלון. תגובותיכם חשובות ומשמעותיות הן ללמידה שלי והן לשיפור העלון הבא.
יש מכם המפתחים אתי התכתבות שאינה לפירסום, ואני משתדל להעניק ולקבל מכל מפגש אנושי.
בחודשים שחלפו הנחיתי סדנאות אינטנסיביות במקומות אחדים. בבית הספר לצילום במוסררה, בירושלים, יש תכנית ללימודי פוטותירפיה, שימוש בצילום להאצת תהליכים טיפוליים.
הנחיתי סדנה חוייתית (עם נגיעות תיאורטיות) לבוגרי השנה השלישית של המסלול הזה, וכן סדנה למטפלים שמתענינים בפוטותירפיה ולא לומדים זאת בצורה מסודרת. בכנס של הפסיכולוגים התעסוקתיים/חברתיים/ארגוניים הנחיתי סדנה חוייתית (עם נגיעות תיאורטיות) שכותרתה "מהו טיפול".
באוניברסיטת בר אילן, במסגרת המסלול ללימודי הטיפול בגשטאלט, הנחתי סדנה מרוכזת על "גשטאלט וחלומות וחיות אחרות". בשבועות אלה אני מנחה סדנה מתמשכת בפוטותירפיה במרכז שילוב שבקרית טבעון, שהוא שלוחה של אוניברסיטת חיפה. הקבוצה מענינת ומיוחדת, בהיותה קבוצה של אנשי טיפול וצלמים.
בימים אלה אני מסיים סדנה מתמשכת על הנחיית קבוצה למגשרים במועצה האזורית דרום השרון. קבוצה רבת גוונים וכישורים שלימדתי ולמדתי בה על אחרים ועל עצמי, ועד כמה חשובה הפתיחות, הגמישות והיצירתיות בהנחיית קבוצות.
במסגרת פעילות צילום, צולמו ההפקות של תלמידי תיאטרון בבית הספר בנהלל.
ומה הלאה?- בהמשך העלון.
מהמתרחש בחדר. / סיפורים מחדר הטיפולים.
לא מפחד מאף אחד אבל לא מצליח לקבל כבוד מאחות שלי.
אני לא מפחד מאף אחד. להיפך- הרבה אנשים מפחדים ממני. תסתכל- אני גדול. אני חזק. אני מסוגל להרביץ חזק. אבל מה שמשגע אותי- אני לא מצליח לקבל כבוד והבנה מאחות שלי. אחות שלי. צעירה ממני. אני אחיה הגדול! כולם נותנים לי כבוד. מי שלא- מסכן! אבל היא לא! ואותה אני לא מצליח להביא לזה שתכבד אותי! מה יש לה?! אני אח שלה! אני שמרתי עליה כשהיתה קטנה! אני עזרתי לה בשעורי בית! אני- לימודים אף פעם לא היו בעיה בשבילי. הכל הלך לי בקלות. הייתי יכול להיות הרבה דברים בחיים. מה אני עושה?- אני גם טכנאי מחשבים באיזה מעבדה ואני גם תאורן ואחראי על המחשבים במועדון של הופעות. אתה מסתכל עלי, כאילו לא מבין איך בחור מוכשר כמוני, זה מה שהוא עושה. אני יגיד לך למה. בגלל האופי שלי. בגלל שאני מסתכסך עם אנשים. בגלל שמי שלא מכבד אותי- אני יורד לו לחיים. אז בכל מקום שהתחלתי להתקדם- עצרו אותי, אמרו שאני לא מקשיב, שאין לי סבלנות, שיש לי יחס בוטה לעובדים. זה לא נכון. תאמין לי, אנשים רואים כמה אני גדול, וישר חושבים עלי בתור בריון. אבל האמת היא שאני בפנים תינוק קטן. אשתי?, כן, אני נשוי, אבל עוד אין לנו ילדים. אני לא מרגיש שאני בשל ומסוגל לטפל בילדים. אני חושב שהרבה צעירים מביאים ילדים כשהם בעצמם עוד ילדים. אשתי, שאני מאד מעריך אותה, משיגה ממני מה שהיא רוצה. אני מסכים כמעט עם כל מה שהיא אומרת ומבקשת. כי אני צריך יחס טוב, והיא נותנת לי יחס כזה. היא היחידה שלא מתרשמת מהגודל שלי, היא יודעת כמה אני רך בפנים.
*
עכשו הוא יושב בשקט. איש גדול. גבוה. רחב. שרירי. אוהב ללחוץ את ידי. אני לא. כשהוא לוחץ את כף ידי הקטנה אני חושב שהוא יכול בקלות למחוץ את אצבעותי ולרסק את העצמות. אבל הוא מקפיד להושיט לי את היד בבואו ובצאתו, ללחוץ את היד. מפגש כפות ידים שהוא יוזם ואני לא מונע. יום אחד אדבר איתו על זה. אולי גם כאן עליו להרגיש שהוא יכול לשלוט בסיטואציה. שהוא יכול לגבור עלי.
הוא כבר מגיע לכאן חמש פעמים. לפעמים הוא שואל אותי אם יש לי איזה בעיה במחשבים, כי הוא מבין בזה טוב ויכול לעזור לי אם צריך. אני אומר לו תודה. יחסים כפולים אינם דבר בריא וטוב לתהליך טיפולי. מטפל-מטופל. זהו. גם על הצעה שלו לעזור לי, באחד הימים יהיה כדאי לדבר על זה. האם זה מאמץ נוסף להיות היודע והיכול והגבוה, ולא הנזקק והנמוך וחסר האונים?- עוד מוקדם מדי לבצע עימות (קונפרונטציה) כזה. הקשר בינינו לא מספיק מבוסס. הוא עלול להתנגד או להכחיש או להדוף בטענה שיש דברים שהם סתם ולא הכל יש לו סיבה.
*
אתה יודע איך הגעתי אליך בכלל? אני הרי לא הייתי פונה בחיים שלי לפסיכולוג! מה אני, מופרע?! תאמין לי שהגודל שלי מטעה! אני לא מרביץ! אני לא כועס! רק לפעמים, והאמת- כשזה בא- אז זה אכזרי! למשל- על הכבישים. אני לא יכול לסבול שמישהו מזלזל בי, עוקף אותי, משתולל על הכביש ומסכן אותי ונהגים אחרים. אחד כזה- הוא מסכן. אני רודף אחריו, לא איכפת לי לסטות ממסלול הנסיעה שלי, אני משיג אותו, שולף אותו מהאוטו שלו, מנער אותו ככה, באויר, נותן לו עוד איזו צ'פחה, ואומר לו שבפעם הבאה הוא לא יצא ממני חי. זה משגע אותי! הנהגים האלה שמסכנים אחרים! מה איכפת לי מאחרים?- איכפת לי! אתה לא איכפת לך מאחרים?! אתה לא היית יורד ונותן לו מכות?! אני כן. אין אחד כזה שיעבור אותי ככה ואני אשתוק לו! אתה יודע מה, נכון- לא רק בגלל שהוא מסכן את עצמי ואחרים, גם בגלל שהוא מזלזל בי. נכון, אני אמרתי את המילה מזלזל. כאילו מה- אתה לא רואה אותי על הכביש?! אתה לא רואה שאתה נכנס לי במסלול הנסיעה?! אז אם אתה לא רואה אותי- אתה תראה אותי! ועוד איך תראה אותי! אבל האמת שאני לא עושה לו כלום. אני חזק, הייתי יכול לפרק אותו. אבל אני רק קצת מפחיד אותו ככה, מלמד אותו לקח, ושבפעם הבאה יתנהג אתי אחרת. זה הכל. עובדה, היו כאלה שהתלוננו במשטרה ולא יצא להם מזה כלום. כי לא פגעתי בהם. רק דרשתי מהם יחס!
*
אנשים היו פעם ילדים. ילדים קטנים הזקוקים לאישור לקיומם. ויש ילדים שבחוייה שלהם לא זכו לעידוד מספיק, לאישור שקיומם חשוב ונחוץ, שהם אהובים ומוערכים, והם רעבים לאישור הזה כל ימי חייהם. חייהם כמו חבית ללא תחתית. כל מי שאישר את קיומם- מיד הוא נעשה לא משמעותי, והרעב האינסופי מחפש דמות שעדיין לא הביעה כבוד והערכה. הם פגיעים מאד, והם מגינים על עצמם על ידי הצגת כל-יכול, על ידי שליטה באחרים, על ידי זלזול והנמכה והשפלה של אחרים. כל הדרכים כשירות על מנת למנוע מגע של עצמי עם הכאב והרעב הזה. כל פעולה מוצדקת למנוע מאחרים לראות את חולשתי, את תלותי באישור שלהם. אין טעם להשפיע על האיש שיושב מולי שפע מחמאות. מיד אהיה דמות לא-משמעותית נוספת. אוכל לתרום לו אם יכיר את הצורך הזה, את הרעב הזה, את המצוקה המתמדת והחיפוש אחר הכרה וכבוד.
בטיפול בגשטאלט, ובגישות דינאמיות נוספות, מקובל לחשוב שמודעות למקור של הצורך הזה, היכרות (אינטלקטואלית ורגשית) עם הילדות שבה נוצר הצורך הזה, יגרמו לכך שעוצמת הצורך תפחת, האדם ילמד לתמוך בעצמו. עדיין יהיה זקוק לאחרים, היינץ קוהוט דבר על זולתעצמי (selfobject) שכל אחד מאיתנו צריך על מנת לתחזק את העצמי שלו. דוד קיטרון כתב על הצורך המתמשך כל החיים בתחזוקת העצמי בעזרת אישורים של אחרים. אבל הצורך יפחת, הבהלה ממנו תפחת, המאמצים להסתירו יפחתו, תהיינה התנהגויות לא-תוקפניות ואולי אפילו עדינות ומפתות, לקבל התייחסות חיובית. בעיקר תגבר היכולת לתמיכה עצמית (self support), לטיפוח משפטים פנימיים מטפחים ומחזקים והפחתת התלות במשפטים שיגיעו ממקור חיצוני.
מה היה שם בילדות. ומה הסיפור עם האחות.
אני מבקש ממנו להביא תמונות ילדות. שבע תמונות. עד גיל שמונה.
*
אז הגעתי אליך בגלל שני דברים: אחד- אשתי אומרת שאני ממש מסוכן על הכביש והיא לא רוצה להמשיך ולנסוע אתי אם אני ממשיך לנהוג ככה. והדבר השני- אמא שלי לא מרשה יותר שנעשה מפגשים של כל המשפחה, כי כל פעם שאחותי ואני נפגשים- אנחנו מתחילים לריב, זה מגיע לצעקות עד לב השמים, ולא רחוק היום שאני פשוט ארביץ לה! אני כבר בקושי מחזיק את עצמי!
רצית שאני אביא תמונות. הנה. איך- להניח אותם ככה? איך שאני רוצה? זה לא חשוב באיזה סדר?…טוב, שמתי סתם. פה אני ממש קטן ואבא שלי מחבק אותי ואחותי הקטנה יושבת ככה לפני, אני מחזיק אותה שלא תיפול. בתמונה השניה- אני ואחותי עומדים על איזה גשר בחוץ לארץ, אני נותן לה יד, אנחנו מסתכלים ככה אחד על השני. תמונה נחמדה. תמונה שלשית- אני כבר יותר גדול, אנחנו בטיול כל המשפחה, וזאת התמונה האחרונה שאני עוד מסתכל יפה לאחות שלי ודואג לה. תסתכל איך אני נוגע בה ככה, יפה, כמו אח גדול לאחותו הקטנה. בתמונות הבאות- יש עוד שתי תמונות עם אחותי ואתי, ואחר כך לא התאפקתי והבאתי תמונות עם חברים שלי במלון בטבריה. עבדתי שם כמה שנים. היה כיף. לא היתה בחורה שאמרה לי לא, מהעובדות, אני מתכוון. כולם קבלו אותי, כבדו אותי, רצו אותי, ולא היה לילה שישנתי לבד. תראה איזה תמונה עם חברים. אני הרבה יותר גדול וחזק מהם! אבל כמו שאמרתי לך- אני לא מנצל את הכוח שלי, רק כשלא מכבדים אותי. אני בן אדם טוב. אם לא הייתי כזה- אשתי לא היתה שמה עלי בכלל. היא יודעת את האמת מי אני.
*
שלוש תמונות שבהן הוא מתייחס יפה לאחותו והיא נהנית מקרבתו. בתמונה הרביעית, לא זו בלבד שהוא חדל להתייחס אליה יפה, אלא שהיא על הברכיים של אבא, ידיו של אבא מחבקות אותה, והוא עומד לצד אבא, בלא מגע. בתמונה החמישית היא במרכז התמונה, אבא הצלם ומצלם אותה, והוא- האח הגדול, במקרה הוכנס לתוך מסגרת התמונה (frame), בעצם אבא התכוון לצלם רק אותה. קרה משהו. אבא נותן יחס מועדף לאחותו.
תמונות, צילומים, יתרונם הוא שהם מקפיאים רגע חולף, ומאפשרים להתבונן ברגע הזה שוב ושוב. הוא איננו חולף. הוא מתועד. הוא קיים כל הזמן.
*
אני שומע מה שאמרת על התמונות, איך חל מהפך בין התמונה השלישית לרביעית. זה נכון. לא שמתי לב עד כדי כך….אתה יודע, בעצם מי שדחף אותי לבוא אליך, חוץ מאשתי, זה לא רק אמא שלי, זה גם אבא שלי, שחורה לו שאני מתייחס ככה לבת שלו, לאחות שלי. לא מפריע לו שהיא מזלזלת בי, לא מפריע לו שאני, שמבין טוב במחשבים, צריך להוכיח כל פעם מחדש שאני מבין בזה. והיא, שזה בכלל לא התחום שלה, נותנת עצות ומסבירה דברים שהי לא מבינה בהם בכלל! ומקשיבים לה!
אתה יודע מה? אם אבא שלי היה מוכן להכריז לפני כולם שאני זה שמבין במחשבים- זה היה מרגיע אותי! …אם אמא שלי היתה מתייחסת אלי יפה, מפנקת אותי, מכינה לי ארוחה עם אוכל שאני אוהב, והיא יודעת בדיוק מה אני אוהב, זה גם היה כיף… (פניו רציניות ומלאות עצב… מתכנס לתוך עצמו ומדבר משם…)
אתה יודע מה. מאז שהיא קטנה- היא הנסיכה. הנסיכה של אבא. ככה תמיד קרא לה. לא שהוא לא אהב אותי, אבל זה לא היה אותו דבר….ואמא לא תיקנה אותו. אמא לא אמרה לי- ואתה הנסיך!…שניהם בעצם העדיפו את אחות שלי, והיא ניצלה את זה….
מה אתה אומר? שבעצם הייתי יכול לכעוס על ההורים ולא עליה? שיותר קל לכעוס עליה? שמעתי מה אמרת, שאני עדיין מקווה לקבל מן ההורים את מה שלא קבלתי, לכן אני לא מעז לכעוס עליהם, אני לא רוצה להקטין את הסיכויים שיום אחד אהיה הנסיך שלהם…
אתה יודע מה? אני נזכר שהתלבטתי ולא הבאתי תמונה מפורים, שאני מתחפש לנסיך, למלך, למשהו כזה….מצחיק…לא חשבתי על זה אף פעם ככה…. בעצם אולי נסיתי להיות יום אחד מה שאני רוצה… אני מצטער שלא הבאתי את התמונה הזאת מפורים…
טוב, אני צריך ללכת. יש לי בלגן גדול בראש. המון דברים לחשוב עליהם…
נדמה לי שבקרוב אמא שלי תוכל לעשות שוב מפגש של כל המשפחה. עוד לא, אבל בקרוב…
חדשות. / ועוד.
בכנס שיתקיים באוניברסיטת חיפה ב-1 במאי אעביר הרצאה על שימוש בצילום בהנחיית קבוצות.
בתחילת הקיץ (יולי) תתקיים סדנה על שילוב אמצעים אמנותיים בטיפול קבוצתי. הסדנה כבר סגורה.
בקרוב יוכנס מדור חדש לעלון- ספרים מומלצים. היה לי העונג והכבוד לפגוש את הסופר מישקה בן דוד, שספרו האחרון, "סוף המירוץ", הפעים אותי ביכולתו לתאר בצורה מדוייקת ולא טרחנית את המתרחש בתוך הגיבור, ומה רואים בהתנהגותו החיצונית.
ולבסוף- אתר האינטרנט שלי, "פסיכולוגיה וצילום", שהוזנח איזה זמן, יקבל רענון ותכנים חדשים, כולל מאמרים מקצועיים, צילומים חדשים והעלונים הדיגיטאליים הקודמים.