שנה טובה
זהו העלון השלישי הנשלח ישירות לתיבת הדואר האלקטרוני שלך ומופיע גם באתר האינטרנט "פסיכולוגיה וצילום". יש שעבורם זה העלון השני, ויש ששמם מצורף לראשונה לרשימת התפוצה.
על מנת למנוע פולשנות וחדירה-לא-נעימה לפרטיות, תמיד יש אפשרות להסרה מרשימת התפוצה.
עוד מעט קט ושנת הלימודים תכנס לתוקפה. מאמרים רבים נכתבים, מחשבות רבות נחשבות, רעיונות והגיגים. בימים אלה אני שוקד על תרגום מאמר משנת 2008 המציע למערכת החינוך להיות פרו-אקטיבית (יוזמת מהלכים) ולא רק ריאקטיבית, ביחס לבעיות משמעת והתנהגות. משאלה שגורה בפי המורים כמעט בכל התיעצות- "אני רוצה לדעת איך להגיב". ויתכן שעלינו לשים לב לשינוי מהמעלה הראשונה שרובנו נוטים לעשות, ולהתאמץ לבצע שינוי מהמעלה השניה, שינוי משמעותי יותר, שינוי ממגיבים ליוזמים, ממגיבים לגירויים שהילדים משגרים, ליוזמות שאנחנו המבוגרים נוקטים. זאת גם ההזדמנות להזכיר את קיומו של הספר המצויין "שינוי" שנכתב כבר לפני שנים רבות על ידי וואצלאוויק וחבריו, ותורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת ספרית פועלים.
מהמתרחש בחדר. / פגישה ראשונה.
פגישה ראשונה. בפתח הדלת עומד בחור גבה קומה ורחב קומה. מכנסים מרופטות בצבע אפור, מגיעות כמעט עד כף הרגל. כפכפים בצבע כתום בוהק מסוג "קרוקס". מעל המכנסים חולצה, צבע צהוב דהוי, "טי שירט" קוראים לזה אצלנו. מעל החולצה- צואר עבה, שמן, קצר, מעליו- פנים שמנות, פצעי בגרות אחדים, עינים צרות, פה קטן, ובראש- שער קצר, בצבע שבין חום לשחור.
פגישה ראשונה. בפתח הדלת. שלום. שלום. אתה צביקה? אני צביקה. אפשר להכנס? אפשר בהחלט. עכשו מתחילה הליכה איטית, מאד איטית, גוררת רגלים וכפכפים, יד שמנה מחזיקה במשקוף הדלת, כמו תומכת ביציבות הגוף. לאט לאט נכנס, אני מצביע בתנועה מזמינה אל חדר הטיפול, נכנס לאט. עומד. יש שם שלושה כסאות. איפה אתה רוצה שאשב, הוא שואל. תבחר, אני עונה וממשיך- איפה שאתה רוצה. יותר טוב אם אתה תגיד לי איפה לשבת. אני ממתין בעמידה ובלא אומר. טוב, הוא נאנח, אתה לא רוצה להגיד לי, אז אני אשב פה וזהו. שוקע בכבדות לתוך הכסא. מתנשם במקצת. מתבונן לנקודה עלומה אי שם על הקיר שלצידו, פניו ממני והלאה.
אני מציג את עצמי, את הסדרים הטכניים ("סטינג" קוראים לזה אצלנו, מילה אנגלית שלמדנו לכתוב אותה ולהגות אותה בעברית), ומבקש שיספר קצת על עצמו ולמה בא לכאן.
הוא מדבר לא ברור, פיו הקטן נפתח עד חציו בלבד, המילים נבלעות בחלקן בתוך הפה וגם נאמרות ברצף שאין בו הפוגה מספקת, עלי להתאמץ לשמוע אותו ולהפריד את המילים זו מזו. משפטיו קצרים. זה מקל על מלאכת השמיעה והפענוח. מבטו לצד שכנגד, או מושפל לרצפה. לא כלפי. ידיו השמנות מונחות על ברכיו. רוב הזמן אינו נע ואינו זע. רק פיו הקטן ועיניו הצרות. ונשימתו הכבדה.
בן שבע עשרה. סים כיתה יוד אלף. עכשו לא עושה כלום. החופש הגדול. שאלתי שאלה. לא, החופש לא כיף, ההורים מעצבנים לפעמים. בכלל, כבר הרבה שנים לא משתמש במילה "כיף". העיקר שיהיו כמה שפחות בעיות. תלמיד בסדר, איכשהו, הוא אומר. בעיקר במקצועות עברית ושפה. מתימטיקה לא משהו. עכשו לא עושה כלום. חופש. זהו. נגמר אוצר המילים. יושב בשקט. פוכר אצבעות המונחות על ברכיו. מבטו לצד והישר נכחו, לא אלי, אני היושב מימין לו.
שאלתי שאלה. אמא שלי שלחה אותי לפה. (?) היא אומרת שהיא כבר התיאשה ממני ואולי מישהו אחר יצליח. (?) לעשות ממני בן אדם, ככה היא תמיד אומרת. (?) לא יודע למה בדיוק היא מתכוונת. היא אף פעם לא מרוצה ממני. משום דבר. (?)
בכל פעם שאני רושם סימן כזה, (?), סימן שהוא שותק זמן ממושך ואני שואל שאלה.
היא קצת צודקת, אמא שלי, אני באמת לא עושה כלום. אני לא הולך, לא עושה ספורט, לא שומר לא לאכול שוקולד וכאלה, לא נורא מתאמץ בלימודים, אין לי הרבה חברים. היא צודקת במה שהיא אומרת, אבל גם היא לא יודעת מה לעשות.
וואו! איזה רצף משפטים! אני יכול לעבור משאלת שאלות להדהוד מדוייק.
אז אמא שלך אומרת שצריך לעשות ממך בן אדם, שהיא לא מצליחה, שהיא שולחת אותך אלי, אולי אני אצליח, ואתה מסכים שאתה באמת לא עושה כלום, למשל- לא הולך, לא נמנע משוקולד, ועוד.
נכון.
שקט. הבחור לא מוסיף דבר. ההדהוד לא טוב. עלי לשוב לשאול שאלות, לדובב אותו, לכוון. הוא ממש מבקש הכוונה. גם בתחילת הפגישה חיכה לאישור ממני להכנס לבית, ביקש הנחייה היכן לשבת. אני חושב אם המילים " אני רוצה" נמצאות אצלו בלכסיקון. אני לא משתף אותו במחשבות האלה, עדיין לא. זאת פגישה ראשונה, אין לי מושג עד כמה הוא בשל לקלוט וללמוד ממשובים כאלה. לכן אני פונה אליו-
אמא שלך שלחה אותך לפה, אתה מסכים לבוא. האם יש משהו שאתה רוצה להשיג מהפגישות האלה? האם יש משהו שאתה רוצה לעצמך ולא מצליח ?
הוא- הרבה. (ושוב שותק).
אני- למשל? (עלי לדבר קצר, עליו לתפוס שהפגישה הזאת היא באחריותו כמו באחריותי, עשייה משותפת.)
הוא- אני רוצה להיות יותר רזה, אני רוצה לצאת עם חברים, להיות תלמיד עוד יותר טוב.
אני- זה הכל דברים שההורים רוצים, או אתה בעצמך רוצה?
הוא- ההורים שלי רוצים, אבל אני מסכים איתם.
(וכל הזמן הזה אין לנו קשר עין, וכל הזמן הזה אצבעות ידיו נכרכות זו בזו, לרגע נחות ושבות לנוע בתוך כף היד האחרת)
אני- יש משהו שאתה רוצה, ולא ההורים שלך?
הוא (מחייך לראשונה, נראה כמתלבט אם לומר)- כן, יש משהו.
אני מחכה. מעניין אם אפשר לדלל את ההכוונה שלי, להעביר אליו את הניהול של עצמו. הוא שותק. לרגע מעיף מבט מהיר לכיוון שלי. לראשונה. הפרשנות שלי- מצב לא מוכר, זקוק להכוונה, לא מבין מה הולך, מסתכל כדי לקבל רמז והכוונה בצורה אחרת, לא מילולית. איפה האני שלו, איפה העצמי שלו. לאן נעלם. מתי. מה קרה. מה היו נסיבות חייו שלימדו אותו שהכי טוב זה להיעלם. לתת לאחרים לנהל אותו. אני נזכר בבגדיו הלא-מחמיאים. משהו מאד מרושל ולא מחמיא לעצמו. כל כך מורגל לא להתייחס לעצמו.
הוא- אתה לא שואל מה. אם אתה לא רוצה לדעת, זה בסדר.
אני- אתה מאד דואג לי שיהיה לי בסדר. אם אני רוצה לדעת ואשאל- אתה תגיד, אם אני לא שואל- כנראה שאני לא רוצה לדעת, וזה גם בסדר. אתה לא תגיד דבר. אתה בעצמך, היית רוצה להגיד לי מה אתה רוצה, משהו שאתה רוצה ולא ההורים שלך? משהו שאתה רוצה כאן, ולא רק לפי מה שאני רוצה?
(כשלמדתי טיפול , למדתי שכל הנושאים המרכזיים יקבלו ביטוי ממשי במרחב הבין-אישי בטיפול, המטופל לא רק ידווח על קשיים מסויימים או סגנון מסויים או ארגון מסויים של הדברים, אלא זה מה שיתקיים בחדר הטיפולים. אכן, זה כך, כאן, עכשו…)
הוא- אבל אני לא רוצה שתגיד את זה להורים שלי, מה שאני אגיד לך.
(לראשונה יש משהו ממנו, אמנם מה הוא לא-רוצה, אבל זאת התקדמות…)
אני- אתה רוצה להיות בטוח שמה שאתה מספר לי, אני לא מעביר להורים שלך. אתה צודק. עוד לא דברנו על הסודיות שיש כאן. (אני מפרט את כללי האתיקה המקצועית הרלוונטיים לסיטואציה)
הוא- הייתי רוצה שתהיה לי חברה טובה…(חיוך מבוייש…)
אני- היית רוצה שתהיה לך חברה טובה. הייתי שמח לשמוע ממך מה זה בשבילך חברה טובה.
הוא- מישהי שיהיה איכפת לה ממני, שלא תצחק עלי…שתרצה להיות אתי….
אני- מישהי שתראה שאתה שווה, שתרצה להיות איתך, שתעריך אותך, שיהיה לה טוב להיות דווקא איתך…
הוא- נכון…אף פעם לא היה לי דבר כזה…
אני חושב על האני המוסתר והמתבייש שמבקש אישור לקיומו, שמבקש לצאת לאור, אבל זקוק נואשות למישהו חיצוני שיעשה את הפעולות הראשונות…
הפעם אני משתף אותו במחשבות שלי.
הוא מיד מרים מבט חטוף לעברי, ניצוץ בעיניו. האמנם "קלעתי בול"?
כן, הוא אומר, אפשר להגיד ככה.
אני שותק מחכה. מה הוא יעשה עכשו?
הוא- אני יכול ללכת?
אני- נראה שזה הרבה בשבילך, אולי אפילו מרגש. אולי מצב לא כל כך מוכר. ואתה רוצה להפסיק את זה וללכת עכשו.
הוא- אני יכול ללכת?
לי הוא נשמע מבוהל. אף כי כלפי חוץ אין שינוי כהוא זה במופע שלו. עלי להשתדל לתת לו הרגשה מספיק בטוחה בעצמו כך שיוכל לשוב לכאן.
אני מחמיא לו על הסכמתו לבוא, כי זה לא פשוט, כי הרבה נערים בגילו מסרבים לבוא לפגישה שבה הם יהיו מרכז הענין, זה מביך, זה קשה.
אני אומר ששמתי לב שבאלפית השניה שהוא היה צריך לקבל החלטה אם לנהוג כרגיל ולהסתיר את עצמו או לומר לי מה הוא (!) רוצה, הוא בחר להתאמץ ולהגיד מה הוא רוצה. זה לא קל. זה לא פשוט. בעיקר למי שרגיל להסתתר מעצמו ולוותר על עצמו, זה לא קל. אני מבין שזה לא קל. ואם הדבר הכי מתאים לו עכשו זה ללכת- כמובן שאני אכבד את הרצון שלו. (בכוונה לא אמרתי "רצונו" אלא "הרצון שלו", רציתי שעניין הרצייה ולא הריצוי יקבל תשומת לב)
הוא קם והלך. באיטיות. בכבדות. מבלי להרים את המבט.
אחרי שעות אחדות שלח לי הודעת SMS קצרה לטלפון הסלולרי. "מתי לבוא".
למצולמים אין קשר לכתבה. הם צולמו באקראי ברחוב בתל אביב
חדשות. / ועוד.
מאז העלון האחרון התקיימו ימי עיון וסדנאות, בעיקר סביב הטיפול בגשטאלט ו/או פוטו-תירפיה. סדנה שלושה ימים למנחי קבוצות הורים על היחסים במשפחה כפי שהם משתקפים בתמונות המשפחתיות, סדנה לצוות בית ספר בנושא "עבודה עם הורים", הרצאות להורים של ילדי כיתה אלף ולהורים של ילדי כיתה חית, סדנה למטפלים על שילוב הצילום בתהליכים טיפוליים, סדנה על הדיוקן העצמי בצילום כאמצעי רב עוצמה להעצמה ועוד. הסדנאות התקיימו במוסררה בירושלים, באוניברסיטת בר אילן, בסמינר הקבוצים, במרכז שילוב בכפר תקווה, ועוד.
תתקיימנה סדנאות נוספות. כרגע כל הקבוצות כבר מלאות. מידע על סדנאות פתוחות יועבר בהמשך.
