פתיח
"אדם אינו בנוי לשינויים פתאומיים", כותב המשורר אריה סיוון, וממשיך- "ששים שנים עד שתצטלל עליו דעתו ויהיה מוכן להיפתח לזולתו". ומה עושה אדם שפוגש שינויים בעולם החיצוני או בתוך עצמו?- עושה כמיטב יכולתו. מחפש את הצורה הטובה ביותר לחיות בה, ולשפר ולהשביח את איכות חייו וחיי משפחתו וקהילתו. In search of good form כתב ג'וזף זינקר, והתכוון לומר שגם צורת חיים לא טובה וגם הופעת סימפטומים הן ביטוי למאבק ודרך למען חיים טובים יותר, למען צורה נכונה ומדוייקת יותר של חיים (Zinker, 1998). כך עם, כך קהילה, משפחה, זוג ויחיד.
צילום אילוסטרציה מתוך מחול של הכוריאוגרפית המצויינת שלומית פונדמינסקי
טיפול. אימון. יעוץ. העצמה. מחאה. הפגנה. מילים האומרות אי שקט, אי נחת, צרכים לא מסופקים, ענינים לא מספיק מסודרים, וצורך לחולל שינוי לצורה טובה יותר של חיים. לעיתים השינוי המיוחל יושג על ידי שינוי המפה הפנימית, על ידי שינוי הייצוגים הפנימיים שנוצרו אי אז בילדות והם מכוונים לתפיסות מסויימות ולהתנהגות מעכבת התפתחות. לעיתים, יש צורך לגרם לזעזוע ולשינוי במפה החיצונית, בתנאי החיים במציאות החיצונית, על מנת להשיג צורת חיים טובה ומדוייקת יותר, ליחיד למשפחה ולקהילה.
פרויד היה סבור שדרושות לפחות שלוש שנים של פסיכונאליזה, חמישה ימים בשבוע, על מנת ליצור שינוי במפה הפנימית, החקוקה עמוק בנפש. מאז ניסח פרויד את היסודות לפסיכולוגיה המודרנית, קמו רבים והיטיבו את התיאוריה הפסיכואנאליטית, קמו רבים וטובים שהציעו דרכים שונות, יעילות וקצרות יותר, לשינוי והשבחת החיים. טיפול קצר מועד ממוקד מטרה, טיפול קוגניטיבי התנהגותי וגליו השונים, טיפול באמצעים אמנותיים, טיפול בהיפנוזה, ועוד. אין כאן סקירה שיטתית ומדוייקת, אלא לומר כי מגוון רחב של גישות (חשיבה) ואמצעים (כלים וטכניקות) נוספו, על מנת להציע לאנשים דרכים לשפר את איכות חייהם.
לאחרונה נוספה המצלמה ככלי נגיש לכל אחת ואחד, ובעזרתה יש כלים וטכניקות להעצים, להרחיב ולהעמיק, תהליכים של חיפוש אחר צורת החיים היותר נכונה ומדוייקת. ליחיד. לזוג. למשפחה. לקבוצה.
מחדר המפגשים.
מגיעה ילדה לחדר המפגשים. אמא חלתה, נפטרה, והילדה בת השמונה מסרבת שתמונה של אמא תהיה בסלון הבית. אבא מיסגר תמונה של אמא והניח אותה על השידה במרכז הבית, "שתהיה בזכרון של כולם כל הזמן". הילדה עוברת ליד השידה ובכף ידה מפילה את התמונה על פניה. כשמדברים על אמא ליד השולחן, בארוחות, הילדה קמה והולכת. חוזרת אחרי דקות אחדות. אם טרם החליפו נושא- מתרחקת שוב. מסרבת לדבר על אמא עם אבא או עם סבתא וסבא. מלבד הדברים האלה- "עושה הכל בסדר, ובמצב רוח בסדר".
פגישת היכרות קצרה ראשונה בנוכחות אבא. לפגישה שניה היא מגיעה עם תמונות מודפסות (גודל "חצי A4") של כל הדמויות במשפחה הקרובה, כולן בשחור-לבן, כולל תמונה של אמא. כפי שביקשתי מאבא להכין, בידיעתה והסכמתה של הילדה. היא מניחה את התמונות על השולחן הנמוך שבחדר. אני מבקש ממנה לסדר את התמונות כך שמי שקרוב למי- יהיה קרוב יותר גם בתמונות. ואנחנו מדברים תוך כדי הזזת התמונות מכאן לשם. הנה כל המשפחה מונחת כאן. אבא ולצידו שלושת הילדים, לפי הגודל , לפי הגיל, במרכז השולחן. סבא וסבתא של אבא קרובים אליו, מעליו, בצד ימין. סבא וסבתא של אמא בצד שמאל, מורחקים מעט. התמונה של אמא נשארת בקצה השולחן, הרחק בצד שמאל. אנחנו עוברים על הדמויות, על השמות, ומה כל אחד עושה, ואיפה כל אחד גר. ואני שואל על אמא. הילדה: "חייבים"? אני-"לא חייבים כאן שום דבר. אבל אם את חושבת שאמא שייכת למשפחה, כדאי למצוא לה מקום". היא לוקחת את התמונה וכמעט מניחה אותה לצידו של אבא, ואז מסיטה אותה ליד סבא, וחזרה ליד אבא. כך פעמים אחדות, עד שהיא שמה את התמונה שוב הרחק בצד.
אחר כך יתברר שיש לילדה כעס רב על אמא. היו מריבות רבות בין אבא לאמא. אבא אמר לאמא שהיא עוד לא נפרדה מההורים שלה, שהיא כל הזמן שם, אצלם, ושיותר טובה לה עם אבא שלה לעומת הבן זוג שלה. אמא היתה עונה לו שהוא מגזים, שכל הזמן יש לו רק תלונות ופורצת בבכי. הילדה לוקחת את התמונה של אמא וזורקת לרצפה. אומרת שהיא שנאה את הצעקות האלה של אבא ואמא, היא חושבת שאבא צודק, גם היא רצתה את אמא הרבה פעמים ואמא היתה אצל סבתא וסבא והכינה להם אוכל והכינה להם מתנות ליום הולדת ועוד הרבה דברים. פתאום נראית לי הילדה הזאת קטנה, מושפלת מראש, נבוכה מדמעה שמתגלגלת לה על הלחי ומגיעה לפה. אני מהדהד הן את הקושי לשמוע צעקות בין אבא לאמא וגם את הרצון לאמא שאלא מספיק נמצאת בבית. היא אומרת שגם היא צעקה על אמא, ואז אמא צעקה על אבא שזה מה שהוא מלמד את הילדים, והלכה מהבית. הילדה נבהלה מאד. ואבא אמר- ילדים לא צריכים להתערב בויכוחים בין ההורים ואמא היא אמא. עכשו אמא מתה. זהו. הילדה כועסת קצת על אבא, קצת על אמא, בעיקר על עצמה.
לקראת הפגישה הבאה המשפחה עושה "שעורי בית". הולכים לבית הקברות, מצטלמים עם הַמַּצֵּבָה של אמא, כשהילדה אומרת לכל אחד איפה לעמוד. גם היא רצה להצטלם אחרי שהפעילה השהייה של עשר שניות במצלמה. אבא לימד אותה. התמונה המודפסת היא שחור לבן, בפגישה היא מקבלת צבעים שונים והילדה מוסיפה משפט קצר לכל אחד מהמצולמים. משפט שהוא או היא היו יכולים להגיד, לפי דעתה. משפטי פיוס וצער ומשאלה להשאר ביחד ולעשות טוב. צילמתי את התמונה עם כל התוספות שלה ולפי בקשתה שלחנו מיד את התמונה לאבא.
לפגישה הרביעית והאחרונה אבא והילדה באו יחד והלכו יחד, דוק של עצב במפגש הידיים שלהם.
צילום אילוסטרציה. לילדה המצולמת אין קשר לתיאור המקרה. תום יַלְדוּת
המלצה
לקרוא שירים. סיפורים ליריים. יואל הופמן, למשל. כותב ומכוון לחשוב. ברוך. גם דברים קשים ניתן לכתוב בקווים עגולים ומילים שאינן מצליפות. הספר "מצבי רוח", למשל.
או Curriculum Vitae, שפירושו בעברית "קורות חיים". לפעמים, לפני כניסה לחדר המפגשים, כדאי לקרוא שירים. או פרוזה לירית. להכין את הלב.