פתיח
עברו חלפו ימי החגים. עכשו כל אחד למקומו שמחוץ לבית. מי בלימודים. מי בעבודה. מי בטיול ממושך. מי מטייל עם קרונו ועובד משם ומשם ומשם. נגמר העולם הישן. לא חייבים להיות במקום העבודה כדי לעבוד. אבל המשפחה נשארה משפחה. גם אם קבוצה מכנה את עצמה "אנחנו משפחה". והכוונה היא להיות המשפחה מהווה קבוצה שחבריה מרגישים קשר עמוק זה לזה, מחוייבים זה לזה, נהנים זה מזה. מקום שבו נחים, מסירים מחלצות ומסיכות, מקבלים ונותנים רגשות נעימים וחיוביים (נכון, גם "שונאים סיפור אהבה") לאורך זמן, זוכים להערכה, חיבוק ומגע אוהב.
החגים הם תקופה של שמחה ואושר או קושי ומצוקה. תלוי במצבה של המשפחה. בתרבות שלנו, למשפחה תפקיד חשוב ביותר להיות בסיס להרגשת שייכות והרגשת בטחון. להערכה אהבה וחום. מה מראים צילומי משפחה? מה ניתן ללמוד מהם בהתבוננות מעמיקה?-
קורס פוטותירפיה בצפון, בקרית טבעון, יחל בעוד כשבועיים, ב-1 בנובמבר, יום שלישי לפנות ערב. נותרו מקומות אחדים. מעוניי.ת להשתתף?-פרטים בפרטי. 0547848252
הפעם מפגש עם משפחתי, צילומי ומקצועי.
כך היינו. וכאילו היינו בסדר גמור. אני, הילד בצד שמאל של המשפחה, חי במשפחה וגם צופה וקולט ורושם, יודע שהורינו עשו מאמץ מתמשך והולך לגדל משפחה לטוב ולנהל חיים שפויים. המילה "שואה" לא נאמרה בבית. אחותי הבכורה במרכז התמונה, מאחור. אחי הצעיר ממני על הברכיים של אבא. אחותי הצעירה ביותר מוחזקת על ידי אמא. הגיוני, לא?- הקטנים יוחזקו על ידי ההורים, הגדולים יסתדרו. הסתדרנו. התמונה נמצאת בתוך אלבום. אלבום ישן עם כריכה עבה ומרופדת. אפשר לראות סימני התבלות בפינה הימנית התחתונה של האלבום. הוא היה בשימוש רב. משפחה זה דבר חשוב. הכי חשוב. כמעט. ואלבום התמונות של המשפחה נשלף שוב ושוב מן המדף ואנחנו מסתכלים בתמונות. מקבלים תחושה של שייכות והסטוריה משותפת.
כף יד מחזיקה את האלבום. כף ידי. נוכחותה מסמנת גם היא שהאלבום הזה רגיל להיות מוחזק בידיים של המשפחה ואינו מעלה אבק בפינה נידחת. באגודל של כף ידי אפשר לראות נקודה אדומה. כשמגדילים את התמונה רואים שאני נוטה לכסוס ציפורניים וליצור פצע קטן קרוב לציפורן. כך אני בזמנים של מתח רגשי.
אבא ואמא כבר אינם בין החיים. אנחנו, אחים ואחיות, גדלנו והתפזרנו כל אחד ואחת למקומם. הצמחנו דור חדש. הצילום מתעד רגע שהיה. הנה רגע שהיה. הצילום משמר מראה שאכן היה במציאות. והוא מכיל מידע רב מזה שרואים הרואים-בחטף.
"לא חשוב על מה אתה מסתכל, חשוב מה אתה רואה".
בצילומים רבים של המשפחה אני בצד. בצד שמאל. נמצא בסיטואציה, אבל לא כל כולי, תמיד חלק ממני מתבונן במתרחש מהצד. גם משתתף וגם צופה. כך זה עד היום?-כן.
שנים רבות חלפו מאז התמונה הקודמת. בתמונה המשפחתית הזאת אחותי הבכורה לא נמצאת. אמא במרכז התמונה. אמא היא מרכז המשפחה. היא הקובעת. היא היוזמת. היא המגיבה. היא המאשרת או שוללת רעיונות ורצונות. אבא מכבד אותה מאד וטוב לו שהיא במקומה. בצילום ובחיים. אחי ואחותי הצעירים ממני. ואני שוב בצד. צד שמאל. וכולנו קרובים זה לזה ולא נוגעים זה בזה. לא מקובל במשפחה שלנו חיבוקים ונישוקים. במשפחות רבות שמים יד על כתף, יד אל יד, מי מתחבק עם מי. אצלנו- כך היינו. קרובים בלא מגע.
האם תמונות ילדות יכולות לנבא אופי? האם תמונות ילדות נתפסות על ידי כל הצופים בהן בצורה זהה? האם אנשים שונים יצלמו בצורה זהה את המראה החיצוני של הדברים? את ה"עובדות"?
בשאלות אלה ורבות אחרות עוסק הספר הזה. בצמיחה וגדילה. בתקלות ועכבות. ובצילום. ובטיפול.