פתיח
החצבים מסמלים את בוא הסתו. את התקווה לאקלים נוח יותר. בחוץ. אולי גם בפנים. פנים וחוץ מתכתבים זה עם זה. משפיעים זה על זה ומושפעים זה מזה. צילום הוא צילום של משהו שם, בחוץ, אבל הצילום מביע משהו פנימי.
A great photograph is a full expression of what one feels
עונת מעבר. זהו גם שם הסדנה החד-יומית שתתקיים בקרית טבעון ביום ששי ב-22 באוקטובר. בהנחיית ד"ר שלומית ברסלר (ביבליותירפיסטית) ואנוכי. נעסוק בעונת מעבר בחיים ובשתי שפות- מילולית וצילומית.
קורס שנתי ללימודי פוטותירפיה במרכז הארץ
https://www.mindbody.co.il/courses_/פוטותרפיה-תיאוריה-ומיומנויות-בטיפו
בסדנאות הקרובות, במסלולים השנתיים או קצרי המועד, יהיה עיסוק רב בצילומי ילדות. בתגובות העולות לנוכח צילומים אלה. וראוי לזכור משהו על זכרונות.
זכרונות
ואן דר קולק (2021), "נרשם בגוף", הוצ' פרדס.
כולנו יודעים עד כמה הפכפך הזכרון. סיפורינו משתנים, מתעצבים מחדש ומתעדכנים ללא הרף. כאשר אחיי, אחיותיי ואנוכי משוחחים על אירועים בילדותנו, תמיד נדמה לנו שגדלנו במשפחות שונות- כה רבים מזכרונותינו אינם תואמים. הזכרונות האוטוביוגרפיים שלנו אינם משקפים במדוייק את המציאות, אלה סיפורים שאנו מספרים כדי למסור את התבוננותנו האישית על החוויה.
יכולתנו לכתוב מחדש את הזכרון שלנו מומחשת במחקר גראנט של התפתחות המבוגר, מחקר שעקב שיטתית אחר בריאותם הנפשית של 200 גברים בוגרי הארווארד, מאז שנתם השניה ללימודים (1939-1944) ועד ההווה. הגברים שהשתתפו במלחמת העולם השניה עברו ראיון מפורט על חוויות המלחמה שלהם בשנים 1945-1946, ושוב בשנים 1989-1990, אחרי ארבעה וחצי עשורים. רובם ספרו סיפורים שונים מאד מאלה שהוקלטו בראיונות שהתקיימו מיד בתום המלחמה. עם חלוף הזמן, הזוועה החריפה של האירועים "כובסה" ודהתה. לעומת זאת, אלה שסבלו מטראומה, והמשך פיתחו PTSD, לא שינו את סיפוריהם. זכרונותיהם השתמרו בעיקרם כפי שהיו, גם ארבעים וחמש שנים לאחר המלחמה.
השאלה אם אנו זוכרים אירוע מסויים בכלל, ועד כמה זכרונותינו מאותו אירוע מדוייקים, תלויה בעיקרה במידה שבה האירוע היה משמעותי עבורנו באופן אישי, ובמידה שבה הוא עורר בנו רגשות בעת התרחשותו. גורם המפתח הוא רמת העוררות שלנו, לכולנו יש זכרונות שקשורים לאנשים מסויימים, שירים, ריחות ומקומות שנשמרים אצלנו לאורך זמן. רובנו זוכרים עדיין במדוייק איפה היינו ומה עשינו ביום שלישי, 11 בספטמבר 2001, אך רק בודדים מאיתנו זוכרים משהו מ-10 בספטמבר.
רוב חוויותינו היומיומיות עוברות מיד אל תהום הנשיה. בימים גרילים אין לנו יותר מדי מה לספר כשאנו מגיעים הביתה בערב. החשיבה פועלת בהתאם לסכימות, או מפות, וקרוב לוודאי שאירועים שנמצאים מחוץ לדפוס המוכר הם אלה שיתפסו את תשומת לבנו. עלבונות ופגיעות אנו זוכרים טוב מכל: האדרנלין שאנו מפרישים כדי להתגונן מאיומים פוטנציאליים מסייע לחקוק אירועים אלה בתודעתנו. גם אם תוכן ההערה דהה, רתיעתנו מן האדם שהעיר אותה נשארת, בדרך כלל.
כשמשהו מפחיד מאד מתרחש, למשל- אם נראה ילד או חבר נפגע מתאונה, יישמר אצלנו זכרון חריף ומדוייק למדי מהאירוע, ולזמן רב. ככל שנפריש יותר אדרנלין, כך הזכרון שלנו יהיה מדוייק יותר (McGaugh & Hertz, 1972 ). אך זה נכון רק עד נקודה מסויימת, כשאנו ניצבים מול אימה או זוועה, בעיקר מן הסוג של "הלם שלא ניתן להימלט ממנו", המערכת מוצפת וקורסת.
ככל שאנו מדברים על זכרונות מוקדמים יותר, וככל שהעדר התמיכה בילד חריף יותר, כן עולה הסיכוי ל"שיכחת הזכרון", משום שלא ניתן להכילו.
צילום: תמיכה ונחמה
(צילום אילוסטרציה: צביקה תורן. להקת המחול "כרמלה")