פתיח
עיקר הענין הוא היחסים ההדדיים בין דמות ורקע. עולמנו מלא באינסוף פריטים, גם עולמנו הפנימי, ובכל רגע נתון ובכל שלב בחיים ובכל תקופה, תשומת הלב ניתנת למרכיב מסויים מתוך הרקע, והוא הופך להיות הדמות (foreground) שאנו עסוקים בה. אבל התודעה שלנו והקשב שלנו הם דינמיים ומשתנים, ומה שאתמול היה מועצם ומרחיק כל עיסוק אחר, היום הוא שב ונבלע ברקע, ומרכיב אחר הופך לדמות בולטת. מה קובע מה תהיה ה"דמות" בשלב מסויים?- התקשורת, אירועים חיצוניים מסויימים, הצרכים הפנימיים, חרדות וחששות, רצונות וחלומות. וההרגל. הרגלים קשה לשנות.
בתמונה המצורפת- לאן מכוונת תשומת הלב? לילד בקדמת התמונה? ללכלוך על פני האדמה? למבנה הרעוע? במה עסוקה הילדה? ומה הבעת פניה של האשה? לקשר בין הדמויות? לציבעוניות של התמונה? להבנת הסיטואציה?
צילום אילוסטרציה: צביקה תורן
מחדר המפגשים: מה שניתן ללמוד על המצלם, לפי צילומיו. ועל חייו.
פגישה רביעית. בשלוש הפגישות הקודמות האיש הזה, בן שלושים ושתים, לא הסכים לזנוח את המודל הרפואי- אתה המומחה, הוא אמר, אמר כמה מילים ושתק. בן 32, מתלונן על חוסר שקט, עצבנות לא מובנת, בדיקות רפואיות מראות שהכל תקין. מתקשה להירדם. מתקשה לקום. זהו. חיכה למוצא פיו של המומחה. ידעתי כי אם אני אהיה המוביל של המפגשים הראשונים, אחזק את הדפוס הזה – הוא המביא בעיה ואני אמור לדבר ולפתור ולפענח ולהציע מה לעשות. על המדף עומד הספר רב הדפים שחכמתו מסתכמת כבר בשמו- The answer within. התשובות לשאלותיו, כמיהותיו, חרדותיו, מחסומיו ותעוזתו, הכל נמצא שם בפנים, ועלי לסייע לו להיות במגע עם הבתוך הזה.
נתתי לו מצלמה. הצעתי שיצלם 28 תמונות במהלך השבוע שבין פגישותינו, ובבואו נתבונן בתמונות אלה. קוויתי שהמפגש הבא יהיה בהתלהבותו, בהובלתו, הוא יקח יוזמה וירצה להראות את צילומיו. שיבחר כיצד אראה את חייו.
פגישה רביעית. הוא מחכה. ממתין למוצא פי. אני שואל אם הוא רוצה להגיד משהו. לעשות משהו. לכוון קצת מה נעשה עכשו. הוא אומר שאני אחליט. אני שוקט. הוא נעשה חסר מנוחה. לרגע מסתכל עלי, רגע על סביבותיו, תנועות קטנות באצבעותיו. יד בשיער. מבט לחלון.
טוב, הוא אומר, אין ברירה. אתה לא עושה שום דבר. כועס עלי מבלי להביע כעס. מוציא צילומים ופורש אותם על השטיח. שני ילדיו מצולמים ב 28 תמונות. בחדר הילדים ובגינה. זהו. אני מציין בקול רם שכל התמונות שבחר להביא הן תמונות של הילדים. לא אשתו. לא הוא. לא חפצים ומקומות הקשורים אליו. לא חדרי הבית. מיד הוא שואל בדאגה אם אמור היה לצלם את כל הדברים האלה. אני אומר שהוא היה אמור לצלם מה שהוא רוצה. אנחת רווחה. אישרתי לו שהוא בסדר.
בארגון שהוא עושה, בתפיסה שלו של מה חשוב ומה לא, הביא צילומים של הילדים. בזוויות שונות, מרחקים שונים, מצבים שונים, ניכרת אהבתו. מלטף אותם בצילומיו. עכשו גם הארגון שאני עושה. גם אני מעצים מרכיבים מסויימים ויוצר מהם נושא. האיש הזה חושב שהוא לא מעניין. שאין לו מה לתת. או להגיד. או ללמד. או להציע. מתאים לו המודל שאני החכם והוא החסר-אונים. רק עם הילדים זה שונה, יגיד בעתיד. רק שם מרגיש שהוא מישהו ושיש לו מה לתת להם. הם זקוקים לו. בשבילם הוא קיים. בשביל כל האחרים- הוא סתם. חושב שגם בשבילי הוא לא באמת מקרה מעניין. האמת?- הסתכל בצילומים שלי בפייסבוק והשתדל להביא צילומים של הילדים שיש סיכוי טוב שהצילומים ימצאו חן בעיני, שיהיו דומים לאיך שאני מצלם.
אמרתי לו שלאחר שהתאמן בצילום, ובחר בילדיו להיות מושא הצילום, עכשו הוא כבר מיומן מספיק כדי להתקדם לסדרת הצילומים הבאה: הוא, מקומותיו, חפציו, קשייו, חלומותיו.
שאל אם חייב.
עניתי שאלה הם חייו.
ציטוט לסיום.
A photography is much more seeing inside ourselves as it is about looking out at the world