פתיח
בספרו החדש, Enchantment and Gestalt Therapy (2021), ארווינג פולסטר מרחיב את היריעה מטיפול ביחיד לטיפול קבוצתי ומתייחס לתרומה של התיאוריה להשבחת הקהילה כולה, ולא רק ליחידים או קבוצות המזהים את סבלם ומבקשים עזרה. Judy Weiser פרסמה מאמרים וספרים על טכניקות לשימוש בצילום בתהליכים טיפוליים (1973, 1993, 2001), ומאז הולך ומתרחב השימוש בצילום לא רק למטרות טיפוליות "טהורות", אלא גם למשפחות, קבוצות ואוכלוסיות שונות. Photovoice היא טכניקה המעניקה קול וניראות בשפה הצילומית לאוכלוסיות מושתקות. למשפחות המתקשות לדבר במילים, והמתח רב, ותקשורת היא היא הדבר בחיי המשפחה (לדוגמה, ספרה הקלאסי של וירג'יניה סאטיר, " המשפחה המודרנית", 1975), אני מציע מצלמות למשפחות אלה. הדיבור דרך התמונות מרכך את המתח ומקטין את הקושי ומאפשר חידוש של תקשורת (שיתוף ברגשות, מחשבות פעולות. הבעת משאלות. ועוד).
העין מצלמת מה שהלב רואה. צילום: צביקה תורן
מחדר המפגשים: טיפול משפחתי וצילום
מגיעים למפגש זוג הורים ושני ילדיהם. הילד הבכור, בן 13, אומר להורים שהוא לא רוצה לחיות. הוא רק לא יודע מה לעשות כדי לא לחיות, כי הוא מפחד מהמוות. בשיחת הטלפון המקדימה אבא אומר שאין אירוע שהתרחש לאחרונה ובעקבותיו הם פונים לעזרה. הילד הרבה פעמים אומר את זה, וכולם שותקים כי לא יודעים מה להגיד, ועוברים הלאה. למה בכל זאת פונים עכשו? כי הילד אומר שאם אין להם מה להגיד, אז הוא רוצה לדבר עם מישהו מחוץ למשפחה.
(אני חושב על תיאוריות בטיפול משפחתי. האם הילד הוא "הפציינט המזוהה" בתוך משפחה כואבת? האם הילד הוא המזעיק עזרה למשפחה, באין מישהו אחר שיעשה זאת? האם הוא "שעיר לעזאזל" שאינו יכול לשאת עוד את עומס ההאשמות והכעסים כלפיו?- מוטב לפגוש את כל המשפחה, ולהבטיח לילד פגישה שניה איתו לבד)
מגיעים למפגש הורים ושני ילדיהם. יש שתיקה מעיקה בחדר, מלבד האבא שפותח ואומר שהם באו כולם לפי בקשתי, אבל לא כולם במשפחה באו מרצון. הוא לא פירט, ואף לא אחד אמר או אמרה שלא רצו לבוא. אני אוהב שקט במפגשים, זה מאפשר לעשות acting in ( כל אחד ואחת בהקשבה פנימה, יצירת חיבורים במחשבה וברגש, תובנות), אבל בשלב המוקדם הזה אין זה שקט, זוהי שתיקה קשה.
בשלב ראשון אני מראיין את המשפחה, פונה ישירות לכל אחת ואחד, שואל שאלות ממוקדות ומקבל תשובות קצרות.
בשלב שני אני מביא קופסה ובה מצלמות קטנות דיגיטליות, לכולן מסך קטן, לכולן כרטיס זכרון וסוללות טעונות. הם יוצאים לצלם בחוץ. אפשר בגינה. אפשר ברחוב. לצלם מה שמושך אותם לצלם.
(מעניין האם יבחרו לשתוק גם בצילומים- הצילומים יהיו סתמיים ככל האפשר? האם הם יתחלקו לקבוצות קטנות, או כל אחד ואחת לעצמה? ועוד…)
הבן יצא ראשון, חזר ראשון מן הרחוב, אמר שצילם בהתלהבות הרבה תמונות. התמלא אנרגיה. הבת הלכה עם אמא לרחוב, הן חזרו יחד, אמרו שצילמו קצת אותם דברים, והפסיקו שיחה ערה שהיתה להן על רכישת מסיכות נוספות (תקופת הקורונה…). האבא יצא לגינה. חזר אחרון. שקט. לא אמר דבר.
הבן אמר שהוא רוצה להראות את התמונות שלו. צילם עורב גדול עומד על פחי האשפה. רק את זה הוא רוצה להראות. כולם מסתכלים במסך הקטן במצלמה שלו, ואז שקט. האחרים אינם אומרים דבר ואינם מציעים להראות את צילומיהם. אני מתייחס לצילומיו. אומר שזה מעניין מה בחר לצלם, ושהציפור הזאת, העורב, יש עליה הרבה סיפורים. עכשו אבא אומר שהוא רוצה להראות את הצילומים שלו. צילם את עץ הלימון, כמו שיש להם בגינה ליד הבית שלהם. אני שואל אותו היכן נוח לו להיות- בבית או בגינה ליד הבית, והוא אומר שהוא אוהב להיות בגינה והרבה פעמים קוטף לעצמו לימון ומריח אותו. זה עושה לו טוב. עכשו אמא מראה שצילמה את דוכן הטלפונים הסלולריים שנמצא ברחוב מול ביתי, ואני אומר שאולי אחרי שאבא אומר שיותר טוב להיות בגינה, אמא אומרת שצריך משהו שיעזור לתקשורת, לדבר אחד עם השני.
(היה חשוב לי להדגיש את מנהיגותם של ההורים. במשפחה בריאה, ההנהגה וקבלת ההחלטות נמצאת בידי ההורים)
הבת, בת 10 לערך, אמרה שהיא צילמה כמו אמא, אבל לא יצא לה כל כך טוב, והיא לא רוצה להראות עכשו את הצילומים. אני משבח אותה על כך שהיא מקשיבה לעצמה ואומרת מה שבאמת מתאים לה עכשו.
הבן אומר שרק לו לא אמרתי כלום. (איזה ילד! אהבתי!) אמרתי שבגלל שהוא היה הראשון, ועוד לא הכרתי אותם, לא אמרתי לו כלום. עכשו אני יכול להגיד שכל הכבוד למי שחשב שצריך לעשות משהו לטובת המשפחה, ומצא דרך להביא לזה שעכשו כולם יחד כאן.
בסוף הפגישה בקשתי מכל אחד ואחת לקחת את המצלמה הביתה, לצלם 8 תמונות בתוך הבית, ולשלוח לי. בקשתי לא להראות את התמונות זה לזה (קוויתי שהצורך שלהם לשתף זה את זה יגבר על ההנחייה שלי).
בצאתם, אמרה לי האמא שמזמן לא היתה להם שיחה כזאת בלי לרדת אחד על השני ובלי לצעוק. היא שכחה שיש אפשרויות אחרות חוץ מלצעוק או לשתוק.
ראיתי שהם עומדים בחוץ ומביטים שוב במסכים, בתמונות שצילמו, כמו לא רוצים שהרגע הזה ייגמר, או להתאמן ולשמור על המיומנות זאת.
בית שותק. צילום אילוסטרציה: צביקה תורן
לסיום.
בזכות האנשים המתמסרים להתנסויות ולמפגשים, מומצאות עוד ועוד טכניקות לשימוש מדוייק יותר בצילומים.
לאחרונה מתקיימות סדנאות רבות של חשיפה והתנסות וטעימה מפוטותירפיה. לאנשי מקצועות הטיפול, לצלמים, לאנשים המבקשים לפגוש את עצמם בעזרת שפה נוספת.
המלצה על ספר:
“Hearing the light” is a phenomenon that occurs on an intuitive level when you feel that the photographic image is right and that moment comes to record it.
Rowe, W. (2010). Zen and the magic of Photography. California: Rockynook