פתיח
"תקופת הקורונה" מחוללת שינויי אצל כולנו. התעצמות החרדה מפני מחלות? דאגה כלכלית? דאגה ליקרים לנו? תחושת בדידות? ועוד. יש שהתקופה הזאת, וההאטה בהתרוצצות ממקום למקום, הביאה לפנאי שלתוכו נכנסו תכנים חדשים בחיים. למשל- צפייה בסדרות בטלוויזיה. חזרה לקריאת ספרים. פיתוח וטיפוח תחביב מסוים. נחשפתי לסדרות. למדתי להגיד ולכתוב "נטפליקס". לאחרונה ראיתי את "מוסכמות". סדרה תורכית. עונה אחת. שמונה פרקים. מלבד הצילום האמנותי והאסתטיקה הרבה, מוצגות דמויות על שלל פניהן ומורכבותן. נזכרתי בוירג'יניה סאטיר, בספרה our many faces, וכי בנוכחות אנשים שונים ובמצבים שונים נתפקד בצורה שונה. זמרים, למשל, נראים ומתנהגים ומרגישים שונה כשהם על הבמה ואורות הזרקורים והמיית הקהל, לעומת מצבם בביתם הפרטי. בחלומותי אני מוצא את את פני השונים, בעיקר אלה שאני מעדיף לשמור בצילה של התודעה ולא לאור הזרקורים של המודעות. דפדוף באלבומי התמונות, אלה מנייר ואלה בקבצים דיגיטאליים, גם הוא מפגיש עם הפנים האלה, מרובי השכבות. התבוננות בתמונות שלנו מדובבת הרהורים על עבר והווה ועתיד.
בנפול עלינו סגר, ומותר להיות באלף המטרים הקרובים לנו, פרטים קטנים זוכים לתשומת לב. ולצילום. והתבוננות. ומחשבה. ורגשות. החמצה וגם תקווה. בחירה וגם היסחפות. תשוקה וגם עייפות.
קחו מצלמה. הביטו דרך הלב. דרך העין. העינית שבמצלמה. בשקט או במהומה. וצלמו.
"לא חשוב על מה אתה מסתכל, אלא מה אתה רואה". (הנרי דייויד תורו)
"הדיוקן שלך הוא כל מה שצילמת לאורך השנים".
*
הסתיימו קורסים זומיים קצרים בפוטותירפיה של האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי ושל מרכז גופנפש ברמת השרון. הקורסים במכללת אורנים נמשכים לאורך השנה. שני קורסים צפויים להיפתח בקרוב ברמת השרון. האם אנחנו בסגר האחרון?
*
צילום אילוסטרציה: צביקה תורן
מחדר המפגשים: "אני שאני, לא מכיר את מי שאני"
אתה יודע, אומר לי הילד הצנום, בן ארבע עשרה, כהה עור, ממושקף במשקפיים גדולות ממידותיו, מכנסים קצרות חושפות את מקלות רגליו, נעלים גדולות בצורתן ומגושמות בסולייתן מותירות את כף רגלו קטנה ונעלמת. הדיים הדקות שלו באי שקט מתמיד נוגעות, עוזבות, עט, נייר, כוס, ברך. הוא לא מישיר מבט, אבל אני כבר מכיר את עיניו השחורות, הצרות, הקולטות כל נים וזיע באוויר סביבו. אתה יודע, הוא אומר, שעכשיו אני בבית ספר שסוף סוף חשבתי שמישהו מסתכל עלי? חשבתי שיש לי מחנך שבאמת הוא רואה את כל הילדים? אנחנו בסך הכל כיתה של תשע ילדים, כיתה קטנה כזאת, כל הבית ספר הוא כיתות קטנות כאלה, בית ספר מיוחד. לא יודע במה הוא מיוחד. בעצם, כל הילדים שם מיוחדים. אני הכי פחות. בכל זאת אני לא מצליח. אני לא מצליח שיראו אותי.
זה מוזר, הוא אומר, כי בבית שני ההורים שלי צועקים עלי כל הזמן שאני אהיה קצת בשקט ושאני אפסיק להציק לאחים שלי, הם אומרים שאין טיפה של שקט כשאני נמצא. הם אומרים שהם לא רוצים להעליב אותי, אבל לפעמים הם ממש רוצים שאני ילך לחבר לאיזה חצי יום ויהיה קצת שקט .
לפעמים אני לא יודע מי אני. אני של הבית ספר לא מכיר בכלל את אני של הבית. רק אני מכיר את שניהם. וזה מוזר. חוץ ממני אף אחד לא. טוב, אתה יודע ממני, אבל גם אתה לא ראית את השני אני שלי. פה אני בכלל משהו אחר. פה אני לא צועק, ולא מבלבל את המוח, ומדבר לעניין, ולא שותק, אפילו את הקפוצ'ון שאני שם כל הזמן על הראש- אתה יודע שאני כל הזמן הולך בבית ספר עם קפוצ'ון?- פה אני לא צריך אותו. זה בכלל מבלבל.
תגיד, אפשר לדעת מה ייצא ממני? אני חושב שאבא שלי לא מאמין שייצא ממני משהו טוב, הוא גם לא מסכים שאני יעזור לו בכל מיני דברים. נגיד- לקדוח במקדחה. הוא חושב שאני רק יקלקל לו. אמא שלי גם לא חושבת שייצא ממני משהו, היא אפילו הפסיקה לריב אתי שאני יעשה שעורי בית. אפילו שבבית ספר החדש בקושי יש.
אתה יודע, אתה הכי בשקט מכל האנשים שאני מדבר איתם, אבל אני חושב שאתה היחיד שמדבר אתי. כולם סתם אומרים דברים, בלי שהם מקשיבים או יודעים.
זוכר שפעם אמרתי לך שיש לי חברים?- אז זהו, שלא. חשבתי שאולי יהיו לי. התביישתי להגיד לך שגם בבית ספר הזה אין לי. הם חברים אחד של השני. אני לא נדחף. לא מדבר. בזמן האחרון אני פשוט נשאר בכיתה בהפסקה, וזהו. על יד הבית יש לי חברים, אבל ההורים שלי לא אוהבים אותם, כי הם עושים שטויות. כל מיני שטויות. זה לא נעים להגיד. זה קשור לגיל שלנו ומה שמעניין אותנו. דווקא שהתחלתי להיות חבר שלהם, קרה משהו. עכשו אני מתרחק מהם. לא רוצה להסתבך. בעיקר אני מפחד שההורים שלי יעשו לי פדיחות. ידברו איתם, או ישאלו אותם שאלות. ההורים של אף אחד מהם לא מתערב.
תגיד, אתה חושב שפעם יהיה יום שאני לא ארגיש ככה? שאני ארגיש נורמלי? יש לך רעיון מה לעשות?
*
היו לי רעיונות אחדים. חרדה חברתית? הערכה עצמית? גיל ההתבגרות? הסברתי לו על גיל ההתבגרות. בקצרה. בעניין ההיפרדות מההורים והמורים וכל המבוגרים והבלבול והקושי לאט לאט לגלות לעצמי מי אני. ועוד יותר מבלבל כשיש כמה "אני"-ים. הוא ישב סקרן ומדי פעם חייך. אמר לי שהוא חושב שהרבה פעמים הפסיכולוגיה לא צודקת, אבל הפעם במקרה כן. שאל אותי אם תמיד כשהוא מדבר, כבר יש לי משהו בראש להגיד לו. אמרתי לו שאני מצטער שלא הקלטתי איך שהוא אומר את עצמו כל כך יפה, כל כך מדויק, כל כך אמיתי. הוא מופתע.
*
נתתי לו מצלמה קטנה. למדתי אותו איך מפעילים אותה ידנית ולא אוטומטית. עשינו כמה ניסיונות. אמרתי לו שאפילו שהוא מדבר כל כך לעניין, אולי נוסיף עוד משהו. לא במקום. אלא עוד. שיצלם דברים שהוא שם לב אליהם. לא חשוב איפה. לא חשוב מתי. זאת דרך נוספת להכיר את עצמו לעצמו עכשיו. צילומים שאדם מצלם, ולאו דווקא את עצמו, הם חלק מהדיוקן העצמי שלו. בהמשך אולי יתאים לבקש ממנו לצלם את עצמו, או לבקש ממישהו (ממי?) לצלם אותו צילומים רבים ושונים. צילום מאפשר לשוב ולהיות ברגע שהיה וחלף עבר, אבל היה.
(חשבתי שבהמשך, במקום להשתמש בקלפי "מיבי" או צילומים מוכנים של אחרים, נשתמש בצילומים שלו כדי להכיר את ה"אני"-ים השונים שלו, אולי יצמח מהם בהדרגה ,אני חדש שיילך וייעשה מגובש", שיתפרק שוב. וייווצר שוב. אולי ירחיב את גבולותיו, אולי יוציא קרניים ועינים מן הקונכיה והקפוצ'ון, יצלם מראות חדשים, יגיד מילים שטרם נאמרו בו…וה"עצמי"?- בוא יבוא…)
*
צילום אילוסטרציה: צביקה תורן
לסיום. בעידן קורונה וסגרים ובידוד חברתי.
חיים ויינברג וארנון רולניק עוסקים באינטנסיביות בשימוש באמצעים טכנולוגיים לשמירת הריחוק החברתי ומניעת הבידוד החברתי. ניתן למצוא אותם בפייסבוק, באתר פסיכולוגיה עברית, ועוד. הכמיהה לניראות (וויניקוט), לראות ולהיראות, ממשיכה להתקיים גם בימי קורונה, ושיתוף בצילומים ובסרטונים קצרים יכול גם הוא לסייע בשמירת קשרים חשובים ומשמעותיים.
שנהיה בריאים, יצירתיים, פעילים בעשייה משמעותית (ויקטור פרנקל, אדם מחפש משמעות, וגם- הרופא והנפש)
צילום בין סגרים. צביקה תורן