פתיח
(עידית ברק)
אי אפשר לומר עוד "אחרי החגים" גם כי החגים כבר מאחורינו, גם כי "אחרי הסגר" הוא ביטוי נפוץ יותר בימים אלה. בימים אלה מפגשים רבים מתקיימים מבעד למסכים ולא פנים אל פנים. יש בזה מן הריחוק הפיסי, ויש בזה לקרב קרבה נפשית. יש שהמפגש ב"זום" (תוכנה ליצירת מפגשים) מסרבל ומפחית ,ויש שדווקא הריחוק הזה מאפשר לפתוח ענינים שקשה היה לשאתם פנים אל פנים. העלון הזה מביא מעט מחוויותיו של מטפל-מצלם.
לימוד פוטותירפיה
למרות השיבוש בתכניות, עומדים להתקיים מפגשים ללימוד פוטותירפיה (טיפול בעזרת צילום) במפגשי זום. מאפיין את התכניות האלה שהן קצרות, הן באורך המפגש והן במספר המפגשים. תכנית אחת מיועדת למטפלים החברים באגודה לטיפול זוגי ומשפחתי, תכנית אחת מיועדת לנרשמים במרכז לבריאות גוף נפש ברמת השרון https://bit.ly/33HXQNA. תכנית שלישית, לעובדות סוציאליות, עודנה מתוכננת להתקיים פיסית, אבל תעודכן על פי ההנחיות. בכל אלה אני מלמד על הצילום הטיפולי ועל הצילום בתוך תהליך טיפול/יעוץ/ וכדומה.
בדף הפייסבוק שלי (zvika.toren) ניתן לקרוא ולראות אנקדוטות טיפוליות בסיוע צילום.
מחדר המפגשים: על ה"זום" כמרחיק ומאפשר קרבה
לאחרונה קיימתי שיחה עם נערה כבת שבע עשרה, אמורה להתחיל כיתה י"א, והיא יושבת בחדרה, עם מחשב נייד, ואנחנו רואים זה את זה על המסך, היא במקומה ואני במקומי. נערה בגובה ממוצע, עגלגלה מעט, פנים מלאות חיוך, תלתלי שיער חום, כתפיים מלאות. זה מה שרואים על המסך. היא לחוצה, לא יודעת על מה ולמה, כי בעצם הכל טוב. יש לה חברות וחברים, הורים ביחד בבית, יש כסף, יש אח מבוגר ומעצבן כמו שאחים יודעים לעצבן, כלב שהיא מחבבת, ציונים טובים בבית הספר. טוב, נכון, היא לא אוהבת איך שהיא נראית, "בקטנה" כמו שאומרים. השיער לא משהו. הפנים?- מעצבנות. אף ארוך, אזניים בולטות, שן עקומה, זהו. חזה, היה יכול להיות יותר גדול. כפות ידים?- האצבעות קצרות מדי. ציפורניים מכוערות. אמא לא מרשה לצבוע. אבא גם לא. רגלים?- די בסדר, חוץ מכמה אצבעות עקומות ומעצבנות. טוב, נכון, זה כבר לא "בקטנה", מזה משנה, אי אפשר ממילא לשנות כלום. אבא ואמא בחיים לא יסכימו שהיא תעשה איזה ניתוח לשיפור המראה.
תחביבים?- שום דבר שניסתה עד היום- לא הצליחה. אז עזבה.
אני שואל אם יכולה להראות לי קצת את החדר שלה. היא מרימה את המחשב ומסובבת לאט לאט כך שהמצלמה קולטת את החדר, קירות, מיטה, ארון, שטיח, קופסאות קרטון אחדות. על הקיר תמונה. מה רואים בתמונה?- רגל בנעל אדומה מונפת בתוך שדה חמניות צהובות. מי צילם?- היא. מי מיסגר?- אמא. מי תלה?- אבא, אמא אמרה לו איפה. (עד כאן הכל בקול של תלונה וטרוניה, מרירות וכעס)
(עכשו הקול משתנה, מתרכך, מתארכות המילים והנשימה)
האם יש עוד צילומים שלה שתלויים בבית?- כן. איפה?- אחד בסלון, אחד במטבח, אחד במרפסת. אפשר לראות? לצאת מגבולות החדר לרגע? יש מישהו בבית עכשו? לא, כולם הלכו, בגלל זה קבענו בשעה הזאת. המחשב הנייד נודד בבית והיא מראה לי צילומים ממוסגרים במסגרת עץ מדורגת. תלויים כולם במקום שניכר לעין. אני שואל מה התכוונה לצלם, האם היא אוהבת מה שיצא. האם היא חושבת שיש לה כשרון לצילום. מי קבע אילו צילומים ייתלו, היכן, ומה תהיה המסגרת שלהם.
היא מתפלאת שיש לי כל כך הרבה שאלות ואם זה באמת מעניין אותי ואם זה חשוב. אני אומר שהשפה הצילומית מדברת אלי, ושהצילומים ממש שווים שאלות והתבוננות. היא מגלה לי שכבר הרבה זמן חשבה לעשות איזה קורס צילום, אבל אחרי שראתה את האתר שלי והפייסבוק, אמרה להורים שהיא מסכימה להפגש אתי, אולי זה יצליח. השיחה בינינו קולחת עכשו, על המצלמה של הטלפון, האם צריך ללמוד צילום או שכל אחד יכול, ומה כיף לצלם, ומה היתה רוצה לצלם ולא חשבה שאפשר, והשיחה היא בין שניים שמשתפים זה את זה, ולא אחד שואל והשניה עונה.
כשנגמר זמן המפגש, היא אומרת לי שאם אני רוצה, יש לה צילומים בקבצים במחשב והיא יכולה לשלוח לי. אני אומר שזה רעיון טוב ותוך זמן קצר יש בווטסאפ שלי ארבעה צילומים, אלה התלויים על הקירות בבית.
*
מחשבות.
נושאים רבים עולים במפגש אחד, ועלי לברור ולהחליט במה להתמקד. הביקורת העצמית הקטלנית, אופיינית לגיל, אבל לא עושה את הביקורת לפחות-מכאיבה. הנכונות שלה לפרט מה לא מוצא חן בעיניה בגופה שלה, נכונות זו מצביעה על נכונות לחשיפה עצמית ואין צורך ב"סמול טוק" או הליכה סחור סחור. היתרון שבמפגש מרחוק, שהוא מקרב אל הסביבה הטבעית, המטפל יכול לקבל מידע חשוב, המטופלת מקבלת חוויה טובה עם רגשות נעימים בסביבתה הטבעית. חוויה טובה? העובדה ששנינו משוחחים כשווי ערך, נותנת לה ערך (שלב ה twinship ביחסים, לפי קוהוט). הדחף לשלוח לי מיד צילומים שכבר מצאו חן בעיני ואין חשש לביקורת שלילית, והימנעות משליחת צילומים אחרים, שמא אתאכזב. הצורך למצוא חן? לרצות? התודה על מפגש טוב, לאחר חשש ורתיעה ממפגש עם מטפל? גם וגם?
מבין כל האפשרות, חשוב היה לבחור במה שיתן לנערה הרגשה שהיא רצויה, לא מבוקרת, שהיא מענינת, שזה מה שמאפיין את המקום והמפגש הזה
לסיום
בעשור האחרון גברה תשוקתי לצילום, ככלי להבעה אמנותית. המילים היו בי קודם. השירים היו בי קודם. על כן אני ממשיך לקרוא ולהרהר בספרי שירה, ויש שירה צילומית, ויש צילום לירי.
מצאתי את השיר "שקיעה" של חמוטל בר יוסף, בספרה הנפלא "שגיאה מופלאה", והנה הוא צילום נמשך אל תוך השקיעה. שלא לדבר על רבים משיריה של אגי משעול, בספר שירה החדש, "קפל".
ומהו צילום לירי (שירי)?- אולי זה, שלי:
