פתיח
על הצילום העצמי. ה-selfie.
המונח הזה הומצא לראשונה על ידי איש אוסטרלי ב-2002, כשהוא שלח הודעה עם תמונה (MMS, בעת ההיא). בשנת 2012 היה המונח selfie ל"באזז של השנה", וב-2013- למילה השכיחה ביותר באינטרנט, 11 מיליון פעמים, ברשתות החברתיות. הכוונה היא לצילום של עצמי אשר נעשה באמצעות מצלמה ושעון-השהיה או באמצעות מצלמה המכוונת כלפי עצמי ומוחזקת בקצה היד או בקצה מוט-להחזקת-מצלמה. האם "סלפי" הוא צילום זול וללא השקעה כחיקוי ל"דיוקן עצמי", או שהוא סוג חדש של הבעה בעזרת צילום? יש המתייחסים לתופעת הצילום העצמי בזלזול, אולם כאשר המונים רבים עושים זאת, יש לשער שה"סלפי" עונה על צורך כלשהו, בנוסף ללחץ החברתי לעשות זאת. האם אנשים משתמשים בצילום שלהם בחפשם אחר האוטנטיות של "מי אני באמת"? האם הם משתדלים להראות לעצמם ולאחרים כי "הכל בסדר, ואפילו סבבה", כשמטלות החיים מעיקות? ימי ההסגר בתקופת ההתגוננות מפני נגיף הקורונה הביאו אנשים רבים לחשוב עד כמה חייהם עמוסים מטלות, ועד כמה נהנו מן העצירה וההאטה…
מחדר המפגשים:
הבן המועדף והבן שהושמט באלבום המשפחתי
תקופה חדשה בעולם. הכל סגורים ומסוגרים בבתיהם. כולם יודעים לומר מילים שטרם נאמרו עד כה- נגיף, וירוס, מחלת הקורונה. כולם בבית המשפחה. ההורים, הילדים, חית המחמד, לפעמים גם הסבא והסבתא. משפחות שפיתחו תקשורת טובה, שטיפחו את המרחב הפרטי בתוך המרחב המשפחתי, שיצרו מקום שהוא בסיס בטוח לרוגע וטיפוח, משפחות אלה מצליחות לחיות יחד עשרים וארבע שעות ביממה ללא מתחים רבים, ויש בהן מנגנונים מפותחים לחיות עם שונות ועם קונפליקטים. משפחות פחות מפותחות, החיים המשותפים ללא פתחי מילוט ועיסוקים מושקעים מחוץ לבית, יש עליה במתחים, בכעסים, בקנאה ותחרות, רגשות שלא נעים להרגיש.(Epstein et.al.1993).
כאשר אושר פנה בבקשת עזרה, כבר היתה המשפחה סגורה בביתה שלושה שבועות. הורי, שני ילדים, שני כלבים, וסבתא. אבא של אבא. והוא מחרפן אותו, כדבריו. לא משנה מה אבא שלו עושה- אושר מתעצבן. אשתו אומרת לו- תפסיק להתעצבן, מה אתה רוצה ממנו! שלא ינשום.?! שלא יזוז?! הוא דווקא משחק עם הנכדים, מכין סלטים במטבח, מנכש עשבים שוטים בגינה, אבל הוא מ ע צ ב ן !! אושר אומר- מה שהכי מעצבן זה שהוא החליט לקרוא לי אושר, והוא עושה אותי הכי לא מאושר! לא יודע, הקול שלו, המבטים שלו, ההליכה שלו! הכל מעצבן!
אוקיי, אושר כבר היה פעם בטיפול פסיכולוגי, והוא יודע למה הוא כעס על אמא שלו וזה עבר, היא היתה חולה ונפטרה כשהיה ילד קטן. זאת לא היתה אשמתה שהשאירה ילד קטן ואח שלו עם אבא מעצבן. נכון, היתה יכולה לא לעשן כל כך הרבה. היתה יכולה להסכים לתרופה נסיונית שהציעו לה, אבל בסך הכל היא סבלה ומתה.
אבל אבא- זה סיפור אחר. בכלל, היה לאבא מקום להיות בו כל תקופת הסגר! למה הוא רצה לבוא דווקא לבית שלנו?! כדי להרגיז?!
אין לאושר סיפורי ילדות קשים. אבא דאג להם יפה. לא, הוא לא חושב שהוא בעצם כועס נורא על אמא שהשאירה אותם לבד, אבל לא נעים לכעוס עליה, כי היא כבר מתה, אז הכעס עובר לאבא. אבא לא היה אבא נוקשה מאד. היה איכפת לו מהילדים. השקיע בהם הרבה. אולי יותר מדי. אושר קרא הרבה חומר על הורות וראה שיש סגנונות הורות. אבא שלו הוא בין השתלטני והחודרני לבין הסמכותי (Baumrind, 1967, 1971). הוא בטוח לא היה מתירני. החזיק את הילדים קצר. הכריח אותם ללכת לחוגים. אבל זה דווקא מראה שאיכפת לו. לא היו דברים מיוחדים עם האח, סתם שני בנים שמשחקים הרבה יחד ורבים המון.
כאשר אין מילים רבות לתאר את הילדות, כאשר אין אירועים רבים הזכורים היטב, קטנים כגדולים, ראוי ללכת אל הצילומים המשפחתיים. לפעמים התמונות מכילות מידע שהמצלם והמצולם לא היו ערים לקיומו של המידע הזה בתמונה (Akeret, 2000).
אושר מתבקש להביא צילומי ילדות. צילומי משפחה מן הילדות. הוא אומר שזה לא בעיה. יש שלושה אלבומים זהים. לאחיו, לו ולאבא. אמא התחילה בזה כשהיתה כבר חולה, ואבא המשיך. לא, אושר לא הסתכל אף פעם באלבום הזה, יש לו המון תמונות של המשפחה של עכשו בטלפון. מדי פעם הוא מסתכל או מראה תמונות, אבל לא באלבום ההוא. כן, הוא יודע איפה האלבום שלו נמצא והוא יביא אותו. בלי בעיה.
הוא בא ומביא אלבום. 50-60 תמונות. כריכה צבעונית. נראה שבאמת לא היה שימוש רב באלבום הזה. נראה כמו חדש. לא בלוי בכלל. גם כיסי הניילון שהתמונות בתוכם נראים במצב טוב מאד. אושר סקרן לראות מה נעשה עם התמונות. הוא פותח את האלבום ומדפדף. במבט מרפרף ועובר הלאה. לדף הבא. לא עוצר. לא מתבונן. קרוב לסוף האלבום הוא עוצר. סוגר את האלבום. פולט אנחה ונשען לאחור על הכסא. יש לו מבט עצוב. עצוב מאד. יש באלבום תמונות של אח שלו. של אבא ואמא לחוד וביחד. יותר תמונות של אמא. והוא מופיע רק בשתי תמונות בכל האלבום הזה. כעס ועצב מתערבבים. אנחה כבדה נמלטת מפיו, מבעד לשפתיים החשוקות ומהודקות זו לזו.
הוא מבקש ללכת. הכעס והעצב מכבידים עליו מאד. הדמעות שנקוות בזווית העין. תמיד חשב שאח שלו הוא הבן המועדף על אבא. אמרו לו שאין דבר כזה. שהוא מדבר שטויות. שהורים אוהבים את כל הילדים שלהם אותו דבר.
במפגש הבא יספר שאבא כבר לא גר איתם, ושהוא עסוק ברגשותיו כלפי הילדים שלו, הצילומים שכל אחד מהם מצולם, איך וכמה, שלא יכאבו עכשו ולא יביאו אלבום ריק מהם לאיזה מפגש.
*
בשנת 1888 המציא ג'ורג' איסטמן את מצלמת קודאק. מאז ואילך, כל אחד יכול להחזיק בידו מכשיר הקרוי "מצלמה" ובלחיצה אחת ללכוד רגע מן המציאות ולשמר אותו. משפחות רבות למדו את ערכו של התיעוד הזה ומצלמות טכסים משמעותיים ורגעים משמחים בחיי המשפחה (Hirsch, 1997). ימי החיזור של הזוג העתיד להקים משפחה, החתונה, הילד הראשון בא לעולם, ועוד. מדי פעם מישהו מחברי המשפחה מסתכל בצילומים ומזכיר לעצמו עד כמה המשפחה מלוכדת ושמחה יחדו. עוצמתו של הצילום היא בכך שהאוטנטיות שלו איננה מוטלת בספק- אי אפשר לצלם מה שלא קיים ( Barthes, 1981). כאשר מקומות האיחסון לתמונות ריקים מצילומים- ייתכן שיש משמעות ל"אין תמונות". מייקל אייגן (2014) אומר כי לפעמים הצילום הנעדר משמעותי יותר מן התמונה הקיימת.
השימוש בצילומים במפגש טיפולי, יש לו רבדים אחדים וטכניקות רבות ( Weiser, 2001). אחד המרכיבים החשובים הוא תגובתו של המטופל המתבונן בתמונות, הרגשות והתחושות שעולים בו במפגש עם התמונה (Krauss, 1980). רגשות ותחושות אלה הם הפתח להכנס בעדו ולהכיר חלקים בעצמנו שרחקנו מהם וסגרנו את השביל אליהם.
Akeret, R. V. (1973). Photoanalysis. NY: Peter H. Wyden.
Barthes, R. (1981). Camera Lucida. NY: Hill & Wang.
Baumrind D. (1978). Parental Disciplinary patterns. Youth Soc. 9. 239-276.
Epstein, N. B. Bishop, D., Ryan, C., Miller, & Keitner, G., (1993). The McMaster Model View of Healthy Family Functioning. In Froma Walsh (Eds.), Normal Family Processes (pp. 138-160). The Guilford Press: New York/London.
Hirsch, M. (1997). Family Frames. Cambridge: Harvard University Press.
Krauss, D.A. (1980). A summary of characteristics of photographs which make Them useful in counseling and therapy. Camera Lucida, 1(2), 7-11.
Weiser, J. (2001). Phototherapy Techniques: Using clients' personal snapshots and Family photos as counseling and therapy tools. Afterimage, 29 (3).
