פתיח
משפחה. קבוצה קטנה של אנשים, בדרך כלל מבוגרים וילדים, שיש ביניהם יחסי גומלין. כולם משפיעים על כולם. כולם מושפעים מכולם. רמת ההשפעה משתנה, אבל קיימת. במשפחה בריאה הסמכות והידע ושיקול הדעת וקבלת החלטות וקביעת נורמות- הכל בידי ההורים. רוב הזמן. והסגנון ההורי יהיה סמכותי. במשפחה בריאה יהיו מרחבים משותפים וחווית יחד, אבל גם אפשרויות לנפרדות ולבד. במשפחה בריאה יהיו סודות מעטים. ככל שמספר הרגשות שניתן להרגיש ולבטא גדול יותר- המשפחה בריאה יותר.
כאשר משפחה איננה מצליחה להתנהל היטב, כאשר מתרבים המתחים בתוכה עד ללא נשוא, סימן הוא שהמשפחה לא מצאה את הדרך היותר טובה לחיות בה בנסיבות הקיימות. מישהו במשפחה הוא השעיר לעזאזל שכולם כועסים עליו? מישהו במשפחה רודה בכל האחרים? ילדי המשפחה חזרו כולם להרטיב בלילה?- הסימפטומים אינם מעידים על "מחלה", הם מעידים על מאמץ (סיזיפי?) להגיע לאיזון. לפעמים זה המקום להיעזר במישהו חיצוני, להביא רעיונות לשינוי מהמעלה השניה, שינוי אמיתי.
על כן אני קורא שירה לפני כניסתי לחדר המפגשים. "אין לך שיר שאינו בבחינת תפילה", אימרה שנהוג לייחס אותה לרבי נחמן מברסלב. ואני מתפלל שהמפגש יהיה משמעותי ובעל עוצמה מספקת. במילים וצילומים. ויסלבה שימבורסקה אמרה שלפעמים "מילה איננה אלא רסיס מן הסערה", ויש להשתמש בשפה נוספת על מנת להסביר לתאר ולקרב בין הנפשות הפועלות. למשל- צילום.
(למצולמות אין קשר לכתבה. צילום אילוסטרציה)
מחדר המפגשים: מפגש משפחתי
ובעת הזאת- מפגש מרחוק, בעזרת תוכנת זום
"דברים תמיד נראים בלתי אפשריים עד שהם נעשים". נלסון מנדלה.
בעת הזאת, כאשר נגיף הקורונה מככב בכל מהדורות החדשות והישנות, כאשר אנחנו מתבקשים להתרחק זה מזה, בולט הריחוק-שכבר-היה באופן בוטה ומכאיב. במשפחה שמדובר בה יש שתי בנות מתבגרות ובן צעיר והורים העושים כמיטב יכולתם. הבת הגדולה, בכיתה יא (בימים שהיו כיתות ובתי ספר), מסתגרת בחדרה. זה זמן שיש מתח רב בבית סביבה. היא נרגנת, כועסת, דבר אינו מוצא חן בעיניה. לא אבא שלה המעצבן, לא אמא שלה "החופרת", לא אחות שלה, הצעירה ממנה בשנתיים, ובצורה מעצבנת מצליחה בהכל ונראית שמחה, ולא אח שלה הקטן, בן 10, שמנדנד לה ודופק לה על הדלת ורוצה להכנס אליה לחדר. הבגדים שלה כבר מזמן ישנים ומסריחים, לפי דעתה, וגם היא בעצמה לא משהו. היתה מחליפה הרבה דברים בעצמה אם היתה יכולה. קשה לשבת לשולחן לארוחה משפחתית. זה מתחיל בקריאות חוזרות ונשנות לילדים לבוא לאכול, זה ממשיך בקריאות רמות לבת הגדולה שתבוא כבר ולמה תמיד צריך להגיד לה במיוחד אולי פעם אחת פשוט תבוא וזהו, וזה נמשך בנסיון לפתח שיחה נעימה ליד השולחן ועד לעצבים וכעסים ופיזור ועוד תקווה שנכזבה. מן הארוחה נשאר טעם מריר חמוץ.
בעת הזאת, כשממילא מתבקש ריחוק חברתי על מנת לא להדביק ולא להידבר בנגיף הקורונה, והבת הגדולה באופן מתריס יוצאת מן הבית ומתקרבת לאנשים אחרים, נזהרים לשמור על מרחק ממנה. בצילום שאני מקבל מארוחה משפחתית מתקבלת תמונה של מרחק ניכר בין הכסא שלה לשני הכסאות האחרים, מימין ומשמאל. אין מרחק כזה בין שאר היושבים סביב השולחן. הפנייה לעזרה מגיעה כאשר המתח והכעסים הם בלתי נסבלים, בעיקר כאשר משפחות אחרות מדווחות כי הסגר והעוצר ואי היציאה לעבודה מביאים להתכנסות מבורכת בתוך המשפחה, עשיית דברים במשותף, ועוד. הבנות יודעות שההורים בקשו עזרה, אבל הן אינם שותפות לפנייה הזאת, הן לא חושבות שיש באמת מה לעשות, ופשוט צריך לגדול ולעוף מהבית וזהו. לדעתן, הכל מתחיל בזה שגם אבא ואמא לא ממש מסתדרים והרבה פעמים מתווכחים ואחר כך הרבה ימים לא מדברים אחד עם השני.
דברים תמיד נראים בלתי אפשריים, עד שהם נעשים.
בפגישה זום ראשונה עם כל חברי המשפחה, הבת הגדולה יושבת בחדרה עם המחשב שלה, הבת השניה עם המחשב שלה בחדר שלה, והבן הצעיר עם שני ההורים במחשב השלישי, בסלון הבית. מהר מאד מתרחשת סצינה דומה לתיאור הארוחות המשפחתיות- כעסים, ניתוק המחשב מהשיחה המשותפת, חזרה לשיחה, דיבורים צעקניים זה לתוך זה, ועוד.
מצלמות יש בכל מכשיר טלפון. ברוב הטלפונים יש שתי מצלמות, קדמית ואחורית. אפשר לצלם את עצמנו, אפשר לצלם אחרים. לכל הטלפונים יש מסכים. לכל הטלפונים יש תוכנה להעברת מסרים, במלל ובתמונה. השימוש במצלמה יביא שקט מילולי, דיבור הדרגתי והססני בכלי לא מוכר, סקרנות וענין במשהו חדש. כולם מתבקשים לצלם 3 צילומים בבית או בסביבה הקרובה לבית, אפשר להעזר במצלמה הקדמית או האחורית, ובשיחת הזום הבאה, בעוד שלושה ימים, כל אחד יציג את צילומיו ויספר למה בחר באלה. אפשר לצלם גם שלושים וארבעים תמונות, אבל עד המפגש למיין ולבחור שלוש תמונות.
במפגש השני אבא אמר שזה לא נראה לו, הצילום, שאנשים צריכים לדבר נורמלי אחד עם השני, אמא אמרה לאבא שהוא מקלקל כל דבר שאולי יביא למצב טוב יותר, הבת השניה אומרת לי שככה זה תמיד, שאבא ואמא לא מסכימים על שום דבר, והבת הגדולה סוגרת ונעלמת מהמסכים. וחוזרת. מתחייבת שליטה רבה של מנחה המפגש על מנת למנוע חזרה על דפוסים אוטומטיים ולמנוע חבלה בהזדמנות ליצור משהו שונה. מתנהל מפגש הדומה במקצת לשעור בכיתה: המנחה (אני) נותן רשות לדבר לאחד המשתתפים ומעודד את כל השאר להיות שקטים וקשובים. שאלות של ענין וסקרנות מתקבלות בברכה, הערות קנטרניות מופסקות מיד.
הבת הגדולה צילמה את עצמה כפי שהיא נראית על מראה מלוכלכת מאד, את כף היד שלה עם ציפורניים בלק אדום ומכורסמות עד דם, ונוף חסום בקירות בתים גבוהים הנשקף מחלון חדרה. היה שקט לזמן מה לאחר שהראתה את צילומיה. אני הופתעתי מהחשיפה העצמית הזאת. אולי גם הם. אולי גם היא.
נראה שחברי המשפחה משוועים למנהיגות שולטת וברורה שכזאת, כי לא היו "הפרות משמעת" מרובות. ניכר היה על פניהם של המשתתפים שרווח להם שהשיחה הצליחה והתקיימה עד סופה, כל אחד ואחת עם הצילומים שלו/שלה. בסוף המפגש נתבקשו לבחור צילום אחד ולהעביר אותו בווטסאפ המשפחתי. צילום אחד. כולם רצו לעשות זאת תוך כדי המפגש המשותף אתי בזום, כאילו חששו שבלא המסגרת הזאת לא יתקיים דבר.
המפגש הבא עתיד להתקיים מחר. תיאוריות הטיפול המשפחתי רוחשות בתוכי. והיתרונות שיש לפעמים לצילום על פני ים המילים. היה מי שאמר ששפות נוצרו על מנת שבני אדם לא יבינו זה את זה. תמונות הם שפה חוצת יבשות ותרבויות.
(למצולמים אין קשר לכתבה. צילום אילוסטרציה)
לקראת סיום
בימים אלה נפתחת ההרשמה לקורס פוטותירפיה בקבוצה קטנה אשר יתקיים בשנת הלימודים הבאה. הקורס יתקיים בקרית טבעון בשנת תשפ"א, לאחר החגים, בהנחה שעד אז יחזרו החיים למסלולם. הקורס מיועד למי שעסוקים במי שהם ומה חייהם ומעוניינים לפגוש את עצמם דרך הצילום, או לאנשי מקצוע המעוניינים לשלב צילום בתהליכים שהם עושים עם לקוחותיהם (חינוך, טיפול, יעוץ, אימון).
המעוניינים יפנו דרך המסרון הפרטי בפייסבוק, או בהודעת ווטסאפ (טלפון 0547848252), או אימייל (zvitoren@gmail.com).