פתיח
והימים ימי מחלת הקורונה. אמור היה להיות אביב. ניצנים ופריחות. מראות וריחות. ואנחנו מסוגרים בביתנו, בחיק משפחותינו. יש שהחיק הזה נעים וטוב , שהוא מרכך קשיים ומחלים שריטות, ויש שהוא כלל איננו חיק, וכל אחד היה מעדיף להרחיק ולהתרחק. לא פשוט הסגר הזה, לא פשוט, וגם איש איש בדרכו שלו בחרדותיו עסוק. מומלץ לארגן פתחי איוורור ופתחי מילוט. האדם אמנם הוא יצור חברתי, אולם לפעמים, על מנת לשמור על שפיותו, עליו להיות לבד. מאידך- בהיות האדם יצור חברתי, המגע עם האחר, האישור מן האחר, ההכרה והניראות על ידי אחר, עוזרים לשמור על מי שהוא.
על כן איננו מוותרים על קשר עם אחרים. זה בריא וזה נכון. המלעיגים והמלעיזים על הפטפטת הישראלית אינם מבינים כי עקיפת ההנחיות להתבודד, באמצעים טכנולוגיים, עוזרת לרוב האנשים לשמור על שפיותם ועל תיפקודם התקין. במודל פרופ' מולי להד, "רגש מאחד" (basicPH), מולי מדבר על שיתוף ברגשות, על קשר עם המשפחה, על שמירת קשר עם חברים, כמנגנונים טובים העוזרים לאדם לתפקד ביעילות במצבי לחץ. גם פעילות גופנית יכולה לעזור מאד. נעשה למען היחד והנפרד, מבלי להפר את ההנחיות.
מחדר המפגשים: לעוף בתוך הבית
הימים ימי הרחקה והימנעות. בגלל התפשטות נגיף חדש ולא מוכר, אנחנו מתבקשים להתרחק זה מזה. לא לגעת. לא לחבק. להשמר זה מפני זה, שלא נידבק בנגיף ולא נדביק. ככה מדברים עכשו. אשה לעצמה. איש לבדו.
אבל בחדר המפגשים אני פוגש איש. בשנות הארבעים לחייו. מתקשה להיות סגור בביתו, אשה וילדים ומה שהוא חייב. כפות ידיו גרומות, עצמותיו בולטות, זרועות ארוכות וחזקות, יודעות מלאכה. החומר הוא הרוח שלו. עץ. מתכת. נחושת. הוא רגיל לקום ולצאת מביתו לאחר שגחן על ילדיו הישנים במיטותיהם. כשישוב עם רדת יום, הוא יוביל אותם להתקלח, הוא יבריש את שערה הארוך, הוא יצחיק אותם ליד השולחן וגם יתעצבן. כן, הוא איש עצבני. הוא יודע. ככה זה. הרבה שנים חשב שלא מתאים לו אשה וילדים. הוא יהיה מאלה שאומרים עליהם זאב בודד. כל פעם שאמרו על מישהו זאב בודד, הוא חשב על עצמו. בסוף באה אשה אחת והכניעה אותו. לא עמד בפני הרוך שהיא הציעה לו, אהב וגם פחד, מידיה ומבטה וגופה. בעיקר קולה, שהמיס אותו מבלי שהבין למה הקול הזה מפרק את איבריו לרקמות פגיעות כל כך. התחתנו ובאו הילדים.
איש מעניין. חיצוניותו ועיסוקו כאילו שפת המילים והרגשות איננה שפתו, אבל זו סטיגמה שעדיין קיימת בי. כשהוא מדבר – יוצאות ממנו מילים מעולמו הפנימי.
עכשו בעיה. הוא בבית כל היום. הילדים מרעישים. מסרבים להיות בשקט. לא מבין למה הם צריכים לריב כל כך הרבה. שלושה בנים בגיל בית ספר יסודי. לא מבין למה אשתו כל הזמן נותנת לו הוראות מה לעשות ואיך. היה אמור להיות עכשו או בעבודה, שם הוא עצמאי לגמרי, או על חוף הים, בשקט עם עצמו. רק בשני המקומות האלה העצבים שלו נרגעים.
השאלות שלי מעצבנות אותו, כאילו אני לא מבין מספיק מדוייק מה הוא מתאר לי. אני שואל אותו אם תמונות יכולות לעזור לו ולי להבין את הרגשתו. הוא אומר: יאללה, תביא. ואני מביא. צילומים שצילמתי והדפסתי- ביבשה, ליד הים, באוויר, בערפל, באוויר נקי, בירוק לגווניו, שמשות בזהב, וחושך. הוא מדפדף, מזפזפ, מהר ובאי שקט, וחוזר ומביט ומסיט את התמונות הצידה, בזו אחר זו. עד שאני מבין שכבר בהסתכלות ראשונה בחר תמונה.
אם זה ימשיך ככה, הוא אומר, זה יכול להיות רע מאד. לא, לא במדינה, בבית שלי, הוא אומר, בעיקר אני והילדים, אבל גם עם אשתי. תסתכל על התמונה, תראה מאיפה הציפור באה ולאן היא הולכת, ותבין.
וכך הבנתי את הבהלה שלו. ונתתי לו מצלמה. ואמרתי לו שמעתה ואילך נדבר בתמונות ומילים. כשהוא קם ללכת, הוא שואל אם זה בסדר לצלם כבר עכשו משהו, והוא מצלם את הצילום הזה שעל הקיר בחדר המפגשים.
אחר כך יגיע לביתו, ישלח לי את הצילום הזה ויכתוב- "אפילו שהם בתוך ארבע קירות, עדיין הם יכולות לעוף."
במפגש הבא, שהתקיים בעזרת המסכים, מרחוק, אפשר היה לחפש דרכים לעוף בתוך הבית ובסביבתו.
*
המלצות:
אין לך שיר שאינו בבחינת תפילה, ובוודאי כאשר המשוררת רבת נימים ורגישות למצבים הקטנים של היום-יום, המכילים מורכבות רבה ופרטים רבים שאינם נתפסים אלא אצל המשוררת ואצל הצלם. לפעמים גם הצייר
משוררות: עידית ברק, ענת אורפז, חלי ראובן. אגי משעול. ויסלבה שימבורסקה.
צלמת: כרמלה קיט
צייר: יוסי פניני