פתיח
מהו דיוקן עצמי? מה פירוש המילה "פורטרט" המתורגמת ל"דיוקן עצמי"?-
Portray, פירושו "לצייר קדימה", "לייצג את עצמי". ציור או צילום דיוקן עצמי, הוא נסיון להחצין ולתאר מי אני. בין אם זה על מנת להבין את עצמי טוב יותר או כדי למסור לאחרים מי אני. זהו נסיון לתאר את עצמי לעצמי כפי שאחרים רואים אותי, ויש פה מסירת מידע לאחרים- איך אני רואה את עצמי או איך הייתי רוצה להיות.
למעשה, כל תמונה שאני מצלם היא חלק מדיוקן עצמי. היא מספרת משהו על משפחתי, על עיסוקי המקצועי, על חברים שלי, על הסביבה בה אני חי, על תחביבים שלי, על מצב הרוח שלי, על הנושאים הלא-פתורים המעסיקים אותי, על רגש דומיננטי בחיי, ועוד. הכל- כפי שאני רואה ומתייחס לאספקטים אלה של חיי. כאשר מישהו אחר מצלם אותי- אין זה דיוקן עצמי אלא אם כן הצלם פעל על פי הוראות שאני, מושא הצילום, נתתי לו במדוייק ובפירוט רב.
כאשר אנחנו מתבקשים להביא תמונות אחדות המייצגות את מי שאנחנו, עלינו לברר לעצמנו מה הנושאים היותר-חשובים שאנחנו מעוניינים להציגם ברצף הצילומים. נכון לעכשו. זהו בירור חשוב, מעין "חשבון נפש" שלעיתים יוביל אותנו לקבלת החלטות וחלוקה מדוייקת יותר של המשאבים שלנו (זמן, למשל) למה שבאמת חשוב לנו עכשו.
לעיתים יהיה קשה עד מאד לייצר צילומים המייצגים את מי שאנחנו, תהיינה דילמות רבות, יהיו סכסוכים בין קולות פנימיים בתוכנו, ובמקרה שכזה- נוכל להסתייע בתמונות מוכנות, בצילומים שנעשו על ידי אחרים, או בקלפים טיפוליים (לדוגמה- "מיבי").
*
משהו מהדיוקן העצמי שלי. צילום של משהו חיצוני המעיד על העולם הפנימי. בכתיבה ובצילום.
הִיא עָמְדָה עַל הַחוֹף. הִיא פָּשׁוּט עָמְדָה שָׂם עַל הַחוֹף. וּבְיָדָהּ כִּנּוֹר. וּבְיָדָהּ קֶשֶׁת. אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהִתְקָרֵב וְלָגֶשֶׁת. כִּי כָּךְ הִיא עָמְדָה לְעַצְמָהּ שָׂם עַל הַחוֹף. וְהָאֹפֶק לֹא הָיָה כָּל כָּךְ רָחוֹק. וּמֵעָלָיו בָּעֲרָה הַשֶּׁמֶשׁ בְּכָתֹם, מְעַט לִפְנֵי שֶׁנִּגְמַר הַיּוֹם.
הִיא עָמְדָה עַל הַחוֹף וְהָיָה לָהּ כִּנּוֹר וְהָיְתָה בָּהּ מַנְגִּינָה שֶׁיָּצְאָה מִתּוֹכָהּ אֵל הַיָּם וְהַגַּלִּים. לְעַצְמָהּ הִיא עָמְדָה ונגנה, לֹא נִשְׁמְעוּ סְבִיבָה צְלִילִים. וְהַשֶּׁמֶשׁ הָלְכָה והתמעטה, וּמֵאָחוֹר כְּבָר הָיְתָה עֲלָטָה, מְעַט לִפְנֵי שֶׁנִּגְמַר הַיּוֹם.
אוּלַי הִיא עֲדַיִן עָמְדָה עַל הַחוֹף. עִם כִּנּוֹר וְקֶשֶׁת וְיָד בִּתְנוּעָה. הַחֹשֶׁךְ הָיָה כִּי הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה. הָאֹפֶק נָמוֹג, קוֹלָהּ הֶעָנֹג,
כִּי נִגְמַר הַיּוֹם.
מעייף לשמור כל הזמן שהדברים הרעים לא ייצאו החוצה
אשה צעירה בת 23 מחפשת את דרכה בחיים. זאת לשון יפה ודיפלומטית. צריך לומר- אשה בת 23 שמרגישה זקנה, שעברה הרבה, שאין לה כוח לחפש את עצמה ולחשוב מה היא בכלל רוצה לעשות כאן, בכדור הארץ, בארץ הזאת. כן, בינתיים היא עובדת בחנות ספרים, זה טוב לה, לא הרבה מאמץ, לא צריך ריכוז גבוה, היא אוהבת ספרים, היא אוהבת לדבר עם אנשים שאוהבים ספרים.
אשה צעירה. גובה ממוצע. עינים ירוקות בהירות וגדולות המושכות מיד את תשומת הלב. כמו ילדה סקרנית ותמימה הפותחת עיניים לרווחה לקלוט את העולם. היא לא תמימה. רזה. אצבעות ארוכות בכף היד. היתה יכולה להיות פסנתרנית. היא לא. שיער בין חום לשחור המגיע עד הכתפיים ונראה שלא פגש מסרק לאחרונה. כתפיים שמוטות. היתה יכולה ללכת לאיזה חוג התעמלות לשפר את היציבה. היא לא. לובשת בגדים צבעוניים ומוסיפה לפחות שני צעיפים דקים בצבעים שונים. אומרת שאם הכל אפור בפנים, שלפחות בחוץ יהיו הבדים צבעוניים. אולי היתה יכולה להיות משוררת. היא לא. ציירת?- גם לא.
זהו. שהיא לא יודעת מה כן. את בית הספר התיכון לא סיימה. לא התאים לה. לא הבינה בשביל מה ללמוד את כל הדברים האלה. במקום זה הלכה לעבוד והרוויחה כסף. רבה עם ההורים והלכה לישון הרבה אצל חברות. צבא?- היתה סתם פקידה באיזה בסיס מיותר ובתפקיד מיותר, אבל התאים לה, ככה היתה יכולה להגיע הביתה כל יום בסביבות ארבע ולעשות מה שבא לה. לא יודעת מה בא לה.
אני מציע לה לצלם דברים בסביבתה שיגידו מי היא, נכון לעכשו. לא נראה לה. מה ייצא מזה. והיא בכלל לא מבינה מה כולם מצלמים כל כך הרבה בטלפון. אני מציע לה מצלמה קטנה וטובה שאיננה בטלפון, מה שנקרא- "מצלמה ייעודית", מצלמה שהיא מכשיר לצורך צילום.
שולחת לי הודעה אחרי יומיים שלא צילמה כלום כי לא יודעת מה לצלם וגם אין לה כוח לזה. אנשי מקצוע היו מתייגים "דכאון", או "בלבול ותקיעות בשלב השלישי של גיל ההתבגרות, שלב גיבוש הזהות העצמית". אבל כאן יש אשה צעירה, שקמה כל בוקר, עוברת את היום, והולכת לישון מוקדם כי עייפה מאד. אני מדרבן אותה לצלם בכל זאת, להסתובב רחובות, אפילו בדרך לעבודה וחזרה. אבל אולי דווקא לקחת את המצלמה ולשוטט ברחובות פחות מוכרים.
היא מגיעה לפגישה עם המצלמה ועם צילומים על כרטיס הזכרון של המצלמה. התמונות מועברות למחשב הנייד שעל השולחן, שנראה יחד על מסך גדול.
זה לא בדרך לעבודה. היא הלכה ברחובות קטנים בשכונה ליד הים, ושם צילמה. היא צילמה גם דברים אחרים, כמו אנשים ברחוב, או כמה חתולים, אבל לא נראה לה, היא מחקה.
מה מיוחד בתמונות האלה שהשאירה?- כולם חלונות. כולם חלונות חסומים. אי אפשר לדעת מה בפנים. היא דווקא כן יודעת מה יש בפנים. רק דברים לא טובים. רק דברים מכוערים. זה לא חלונות שיש מאחוריהם דברים יפים שאנשים ירצו. לא נראה לה. אולי החלונות בעצמם לא יפים, אבל מה שבפנים זה עוד יותר לא יפה. יכולים להיות שם קרשים, מסמרים, הרבה אבק, כל מיני כלים שבורים, אולי כלי עבודה חלודים שיכולים לפצוע ולהזיק.
מהמטאפורה לנמשל. יודעת שאצלה בפנים יש דברים רעים ומכוערים שאסור לתת להם לצאת החוצה. דברים רעים שאפילו לא כדאי להגיד אותם בקול, שלא יהיו מוחשיים מדי. צריך לשמור עליהם שם בפנים, סגורים. אני שואל אם תוכל לפתוח קצת את החלון, שייכנס קצת אור, רק כדי לראות לרגע מה יש שם, שמפחיד להוציא החוצה. היא אומרת- למשל, לפגוע בעצמי. אני שואל אם אפשר עוד קצת לפתוח ולהאיר. היא אומרת שיש לה רצון לקחת סכין ולשרוט את עצמה חזק, שייצא דם, שיכאב מאד, שהכאב יפסיק את ההרגשות האחרות, הרגשות של כלום ושל מוות. בא לה נורא להסיח את דעתה מהדברים שמטרידים אותה, על מה שהיא בכלל תעשה בחיים, שתהיה עסוקה במשהו אחר מספיק חזק שיחזיק אותה הרבה זמן. למשל, לפצוע את עצמה בגוף במקומות שלא רואים, שלא יעצרו אותה, שלא יעשו לה בלגן, שרק היא תדע מה היא עושה לעצמה כדי לא להתייאש מעצמה. ככה היא תתן לעצמה זמן להחליט מה הלאה, אבל- כמו שאמרה- היא לא נותנת לקולות הרעים לצאת החוצה, היא לא פוצעת את עצמה, מנסה להתקדם בלי זה.
זהו הדיוקן העצמי, נכון לעכשו.
*
המלצה על ספר?-
"להעיר אריות", איילת גונדר-גושן. ספר קריאה, לכאורה- סיפור דמיוני, למעשה- סיפור שדרכו עולות שאלות על הדיוקן העצמי שלנו, מה נראה ומה אנו נוטים להסתיר, מעצמנו או מאחרים, עד כמה אנו מעזים להסתכל בבבואתנו הנשקפת במראה צלולה, מעזים להבין מי אנחנו ואיך, ומקבלים החלטות חדשות, מיטיבות.
*
לסיום-
תערוכה קבוצתית על דיוקנאות תתקיים לאורך חודש דצמבר בבית ציוני אמריקה, בתל אביב, יהיו שם גם צילומים שצילמתי, שתי רקדניות, האחת בתעופה והשניה יושבת מהורהרת וממתינה לתורה לעלות לבמה.