פתיח
סיום שנה. הורים רצים הלוך ושוב בין החוגים של הילדים, כל חוג ומופע הסיום שלו. נערים ונערות מסיימים תקופת חיים במופע סיום שמצהיר טכסית על המעבר לשלב הבא. בקבוצות הטיפוליות והלימודיות מעמידים אוסף נבחר של צילומים שצולמו לאורך כל השנה. נבחר על ידי מי? לפי מה? האם יש הגבלה על מספר התמונות? יש טכניקות רבות להיאספות ולמפגש משמעותי לפני פרידה. אי אפשר להפרד בלא להפגש. העלון הזה ובו אנקדוטות של מפגשי פרידה. דרך צילום קבוצתי ללא מצלמה, צילום קבוצתי עם חולצות מעשה ידינו, התבוננות בסדרת תמונות שהצטברו, ועוד. וכל סיום הוא גם התחלה. לימדוני הורי שביום בו מסיימים לקרוא מספר התורה- הוא היום בו קוראים את הפרק הראשון, מ"בראשית". ובכן יש לקוות שההתחלה הזאת, המתחילה כמעט עכשו, תהא שונה מקודמתה. טובה הימנה.
לקראת. קורסים בתחילת השנה הבאה.
המצלמה היא מכשיר המלמד אותנו להתבונן בלי מצלמה. הצילום מכיל מידע רב שלא ניתן היה לקלוט אותו ברגע התרחשותו, והצילום מאפשר לשוב ולהתבונן שוב ושוב בפרטים משמעותיים המספרים את סיפור חיינו. פוטותירפיה הוא תהליך טיפולי העושה שימוש בצילום ובתצלומים. צילום טיפולי הוא פעולה שהאדם עושה ביזמתו, בדרך כלל, ובעזרת צילום הוא משיג רוגע, שומר על בריאותו, או מעצים את יכולותיו. הקורסים שלי , בהיותי פסיכולוג מטפל וצלם אמנותי, משלבים התנסות יחידנית וקבוצתית, למידה של תיאוריות שונות התומכות בפוטותירפיה בהרצאות ומאמרים.
פוטותירפיה בצפון. הקורס מורכב מעשרה מפגשים בימי ג' אחר הצהרים, קבוצה קטנה היוצרת מסע למידה משותף ופוגשת גם את הצלם גלעד בנארי ללימוד השפה הצילומית. הקורס יחל מיד לאחר החגים בתחילת שנת הלימודים הבאה. ההרשמה עכשו.
פוטותירפיה במרכז הארץ. ברמת השרון מתקיים קורס שנתי, מרכזת אותו ירדן כרם, מאחר שהוא מבוסס על מנחים אחדים המדגישים היבטים שונים של הצילום כאמצעי טיפולי. הקורס מתקיים בימי ד' אחר הצהרים וערב, ותחילתו בשנים עשר מפגשים אתי, וגם גלעד בנארי הצלם תורם את חלקו החשוב והמשמעותי.
להפגש כדי להפרד.
(במקום המדור "מחדר המפגשים")
צילומים לאורך זמן. אנחנו קבוצת א/נשים שנפגשים לאורך כל השנה. אחת לשבוע. בוקר פנוי עבור עצמנו. ומצטלמים מדי פעם. המנחה אומר שזה כדי שיהיה לו קל יותר לזכור שמות ופנים, אחר כך הוא אומר שאולי ניעזר בצילומים האלה בשלב מסויים, ולקראת סיום השנה הוא מבטיח להפגיש אותנו עם הצילומים שצילם לאורך השנה. אני חושב לעצמי שהמנחה הזה עושה דברים בשביל האגו שלו. מה כבר יכול להיות בצילומים שסתם כולם עומדים או יושבים לרגע והמצלמה מצלמת? טוב, הגיע מפגש אחרון. מצטלמים בלי מצלמה. מין טכניקה כזאת. מפתיעה. כולם יושבים ומסתכלים בצילום. עכשו המנחה שולף צילומים שנעשו לאורך השנה ומניח אותם לאורך הקיר שעליו הצילום הגדול של עכשו. אני בהלם! לא יכול להיות! אני תמיד באותו אזור בתמונה, לא באמצע, קצת ימינה. מה שיותר מביך- תמיד הראש שלי מכופף קצת לצד ימין, כמעט נוגע בראש של זאת שעומדת לצידי. ובשלוש מתוך ארבע תמונות- זאת אשה אחת מסויימת. לא נעים. תיכף יעלו על זה. יותר טוב שאני אפתח ואדבר על זה, אולי יעריכו את הכנות שלי. אני מספר לקבוצה מה שאני רואה. אני מודה שאני נבוך, אולי יחוסו עלי ולא "יחפרו". אוקיי. האשה הזאת, שהיא נמוכה ממני, קצת מליאה, יש לה שיער מסולסל, פנים מלאות הבעות לאורך כל השנה. הרבה פעמים הייתי מסתכל עליה בפגישות, מקבל ממנה רמז ל"מה הולך", בלי שהיא יודעת בכלל שאני נעזר בה. אומרים עלי שיש לי פני ספינכס. לא זזות. זאת בכלל לא התחושה שלי. אומרים את זה גם על הצילומים עכשו. למה זה ככה? למה אני מרוקן את הפנים מכל הבעה ונמשך לאשה מלאת הבעות? הנה, אמרתי- אני נמשך אליה. קצת רומנטית, אבל בעיקר היא מענינת אותי. כאילו יש עולם מלא ועשיר מאחורי האשה הזאת שמגיעה לפה. כהכל ייגמר פה היום, אני אלך לדבר איתה. אולי נשמור על קשר. המנחה אומר שכל מי שמתכנן לדבר עם מישהו אחרי המפגש- יש לזה יותר עוצמה בתוך המפגש. אני אומר לה שתראה איך הראש שלי נוטה אליה בצילומים, אני אומר לה שאני נמשך אליה, קצת לגוף והרבה לפנים האלה. היא מסמיקה ואומרת שהרבה פעמים הגניבה מבטים אלי לראות אולי בכל זאת רואים משהו בפנים. אני מכיר את המנחה והתיאוריות שלו. הוא יגיד שלשנינו יש unfinished business דומה, משהו שקשור למקום של רגשות או של הבעת רגשות, רק שאני לקחתי את ההתנהגות לצד אחד, והיא לצד השני. ושככה זה הרבה פעמים בזוגיות.
מצטלמים עם חולצות. עשינו חולצות. מפתיע. באמת חולצות. מנייר. לובשים אותן. כל אחת כתבה משהו על החולצה שלה. בצד הקדמי, הנראה לעין, ובצד האחורי, המוסתר. כל השנה הייתי שקטה. דברתי מעט. הבנות פה הרבה יותר חכמות ממני. יש בנות שממש הייתי רוצה לדעת לדבר כמו שהן מדברות. זה תמיד מעניין וחכן מה שיש להן להגיד. אני לא כזאת. קצת ספרתי על המשפחה שלי. הבית שלי. ההורים שלי. לא הרבה. משפחה שבאה לארץ בדרך הקשה והתקלקלה מאד. לא רוצה שירחמו עלי. גם לא יודעת אם יכולים באמת להבין מה עבר עלינו. אבל היד שלי כותבת על החולצה מקדימה ומאחורה. אני לא מאמינה שאני כותבת את זה. כתבתי. מה קרה לי! עכשו המנחה אומר לקום ולהצטלם עם החולצות. וואו! לא הייתי כותבת! אני יודעת שלא חייבים לעשות כל מה שהוא אומר. עובדה שהרבה פעמים בסבבים אני לא דברתי, הייתי חנוקה, סימנתי עם היד לעבור הלאה. עכשו אני קמה עם כולן ומצטלמת. אני אפילו עומדת די במרכז. מישהי מאחורה מחזיקה לי את היד. דווקא נעים. מעניין מי זאת. כשאנחנו מסתובבות להצטלם עם החלק האחורי של החולצה אני רואה מי זאת. אני מופתעת. מה, איכפת לה ממני או סתם? היא מסתכלת אלי במבט שאומר "אני רואה אותך", והיא גם זאת שתגיד אחר כך שהביא מצטערת שלא דברתי הרבה כל השנה. והיא תגיד את זה דווקא אחרי שאספר מה כתבתי על החולצה: "אני הכבשה השחורה בבית" וגם- "אח שלי גאון, וזה מאד קשה לחיות איתו בבית אחד."
המנחה אמר שישלח לנו את התמונות. אני לא יודעת אם אשמור את התמונה או אמחק אותה מהמחשב. אם אצליח למחוק את התמונה הזאת מהחיים שלי, איך מאח שלי תמיד מתלהבים ולא ממני. אולי יהיה לי אומץ להראות לאמא את התמונה. אולי.
