פתיח לעלון
א.
הסתו כבר כאן. אבי לא קם. ואמי גם. היתמות והנעזבות, אין להם גיל. הגעגועים להורים- אין בהם גיל. יש בהם עצב. אבל גם שמחה על שהיו ומי שהיו. כבר אין מה לצלם. הקן התרוקן. החפצים יקרי הערך כבר עושים דרכם למקומות אחרים.
ב.
הסתו כבר כאן. הצלמים אוהבים את הסתו והחורף. העולם מלא דרמות, על פני הארץ, ובשמים. צריך רק לראות, להרים עינים. והשלוליות- מקום להשתקפויות.
ג.
אחרי החגים זה עכשו. וגם הסתו. קורס פוטותירפיה בצפון (בקרית טבעון) כבר החל. התקיימו שני מפגשים ראשונים. יש הרשמה לקורס נוסף באביב (תחילתו ב-5 במרץ, 2019).פרטים בקרוב. קורס פוטותירפיה במרכז גופנפש ברמת השרון יחל בעוד כשבועיים. גלעד בנארי, צלם ומהרהר, משתתף ומביא גוון נוסף ומעשיר.
ד.
העלון הזה שונה. אין בו תיאור מחדר המפגשים, אבל יש מאמר על הקשר בין חוויות שאנשים עברו לבין הדחף לצלם בצורה מסויימת. הפעם לא על פוטותירפיה (שימוש בצילום בתהליך טיפולי), אלא צילום טיפולי ( (therapeutic photography, השימוש שאנשים עושים בצילום על מנת לטפל בעצמם, להרגיע את עצמם, להעצים את עצמם.
*
אנשים וצילומים
היה זה דונאלד וויניקוט, הפסיכואנאליטיקאי הבריטי, שדבר על הכמיהה לניראות. התינוק כמה להיראות לאמו. המבוגר כמה להיראות לדמויות משמעותיות. שיראו אותו במי שהוא באמת, שיהיו רגישים לנוכחותו היחודית. יש אנשים שמרגישים שאינם נראים די, שאינם מקבלים התיחסות מספקת, אישור לקיומן המיוחד בעולם, והם מצטלמים ומפרסמים את תמונותיהם.
ויויאן מאייר (Vivian maier, 1926-2009), שחיה שנים רבות ברחוב, או שימשה או-פר בבית משפחה בארה"ב, ולא ידעו כי היא מצלמת וצילומיה מיוחדים ומענינים, זעקה את העדרותה דרך הצילומים, את העובדה שהאנשים שהכירו אותה- הכירו אותה באופן חלקי ומצומצם, ורבים מחלקיה נסתרים מן העין ונמצאים בצל.
ג'ין דייויס (Jen Davis) היא אשה שמנה. בעוד חברותיה הולכות לשפת הים בבגד ים שני חלקים, היא לא הרשתה לעצמה ללכת כך, אלא בבגד ים שלם המסתיר שטח גדול יותר של הגוף. החברה לא אוהבת נשים שמנות. הצעירים לא מסתכלים על נשים שמנות בעין אוהבת ומתענינת. ג'ין החליטה למחות וביימה צילומים בהם היא אומרת- אני אשה לכל דבר, יש לי תשוקות ורצונות כמו לכל אשה. הנה שלושה צילומים שלה, אחד הוא צילום מחאה על שפת הים, השני הוא צילום המוחה על כך שהחברה לא רוצה שתיראה, והשלישי- התשוקות.
הצלם הנרי קרטייה בראסון הוא צלם צרפתי נודע. הוא האיש אשר הביא לעולם הצילום את "לצלם את הרגע", לצלם את מאית השנייה בה מתרחש משהו דרמטי, או משהו משמעותי מאד. הצלם ומבקר הצילום טוד פאפאג'ורג' (Tod Papageorge), כותב שהנרי היה ילד בצרפת כאשר הנאצים פלשו לארצו, הוא ראה את הנאצים קרבים אליו ואל חבריו, ובהחלטה של רגע קפץ לנהר ושחה לצד השני, ואילו חבריו נעצרו והוצאו להורג. הנושא של "לתפוס את הרגע" התחיל בהחלטה אמיצה של רגע שהצילה את חייו, ובהמשך שב לנושא המטריד הזה עוד ועוד דרך "לתפוס את הרגע" ( the decisive moment) בצילום.
צלמת לבנונית, רניא מטר (rania matar), נולדה ב-1964 במחנה פליטים בלבנון. בהיותה בת עשרים, 1984, עזבה את לבנון לארצות הברית. למדה באוניברסיטה של ביירות, אחר כך באוניברסיטה של קורנייל, והפכה לצלמת מוכשרת ומפורסמת זכתה בפרסים רבים. רניא עסוקה בהסטוריה האישית שלה, בילדותה במחנה פליטים, בתנאים קשים, בפער ובאי הצדק שבתנאי החיים של נערות במחנה פליטים בלבנון לעומת נערות אמריקאיות. צילומים רבים שלה עסקו בנושא זה. פרוייקט הצילום הזה זכה בפרסים רבים ונקרא "a girl in a room".
מתבגרים מרבים לצלם את עצמם צילומי selfi, צילומי my self, כמו להכיר את עצמם, לפגוש את עצמם, להבין שהם זה הם, למרות השינויים הדרמטיים בגיל ההתבגרות. המפגש עם הצילום, הוא המפגש המאשר ש "אני זה אני". הצילומים המלאים חיוכים ורגעי שמחה, כמו להתעודד ולומר לעצמי- "לא הכל רע, יש גם רגעים טובים ומשמחים!", בגיל שבו יש רגישות גבוהה ונטייה לביקורת עצמית שלילית. הצילומים מראים ש"הכל טוב", וזה נותן כוח להמשיך ולא לשקוע ב"דיכי" (דכאון).
*
סיום
צילומים של רגעים מחיינו מפגישים אותנו עם עצמנו. צילומים לאורך זמן, צילומי רצף (sequence photos), מלמדים אותנו מה נשאר עקבי ומה השתנה בנו. נוכל "לחשב מסלול מחדש", או לשמר את מה שיש. צילומים של רגעים מחיינו משמרים ומתעדים את הרגעים שחולפים ולא ישובו עוד לעולם. אז בעידן המצלמות הטובות והנגישות בטלפון- יש רגעים שכדאי לצלם…
Photos are like mirrors with memories.