פתיח לעלון
משימה צילומית:
אנשים אצים רצים לדרכם. לא אנשים. אנחנו. אצים ורצים לדרכנו. ומהי דרכנו. ומתי נכון לעצור רגע ולבדוק אם מה שאנחנו עושים, איך אנחנו ממלאים עשרים וארבע שעות ביממה, אם זה מה שחלמנו. אם זה מה שקווינו. אם יש בזה לקדם אותנו להגשמת הערכים החשובים לנו. משפחה? כסף? קריירה מקצועית? עזרה לזולת? פעם היה מקובל להשתמש במטבע הלשון "משבר גיל הארבעים". לאור תוחלת החיים שהתארכה מאד, "משבר גיל הארבעים" הוסט לכיוון הגילאים 45-50 שנה. להביט לאחור ולראות מה כבר עשינו. להביט לפנים ולשאול את עצמנו- מה אנחנו רוצים מכאן והלאה.
השימוש בצילומים , צילומי סטילס ווידיאו, מפגישים אותנו עם מה ומי ואיך שהיינו עד כה. יש עוצמה רבה לתמונות. הן עוברות את מסך המילים והדקלומים שלמדנו לדקלם לעצמנו, הן מביאות תיעוד של רגעים אמיתיים מן החיים.
אפשרות א: לאסוף את התמונות ממקומותיהן השונים (מחשב, טלפון, וכו') ולהסתכל עליהן על פי הרצף הכרונולוגי.
אפשרות ב': לבחור 14 תמונות המייצגות את מה שעשינו והיינו עד כה בחיינו. זוהי משימה קשה יותר, הכוללת בחירה בתמונות מסויימות וויתור על כל האחרות, אך תהליך הבחירה מעמת ומאמת עם השאלה "מי אני" ביתר חדות.
מחדר הטיפולים.
כמדומני שהיה זה מייקל אייגן (קשרים חבולים, 2014), שכתב שלפעמים יותר ממה שחשוב מה רואים בתמונות, חשוב לשים לב אילו תמונות אינן נראות כלל.
*
מגיע איש בשנות הארבעים לחייו. הוא מסודר. נשוי ואב לילדים. פרנסתו מצויה בשפע. מצבו הכלכלי טוב. יש לו חברים. הכל סבבה, כפי שאומרים הצעירים ממנו והוא משתדל להיראות ולהשמע צעיר ומשתמש בשפתם. אבל . שהרי ללא ה"אבל" הזה לא היינו נפגשים. חדר המפגשים שלי מכיר בעיקר אנשים עם "אבל" גדול. אבל לא טוב לו. פשוט לא טוב לו. למרות ש"הכל טוב". אנחנו עוברים על פרטים רבים בחייו העכשויים, החיים מורכבים מפרטים רבים קטנים (אני נזכר בספרו של תומאס אוגדן, "הפרטים שהושמטו"). באמת נראה ונשמע שהכל טוב. המצב הכלכלי טוב במיוחד. משום שהבית בו גרה המשפחה- מושכר ונושא רווחים טובים, והמשפחה עברה לגור בבית הוריו של האיש הזה. ההורים נפטרו, השאירו בית גדול ומרווח ומרוהט היטב בסביבה טובה מאד, ועכשו, מזה כשנתיים, המשפחה גרה בבית הזה.
טוב, יש תחומים שיש בהם אי שקט. דווקא דברים הקשורים בבית הנפלא בסביבה הנפלאה שכולם מרוצים בו ובה. למשל, יש מתח סביב השאלה אם להחליף חלק מהריהוט או לא. הוא מרגיש שלזרוק ריהוט של ההורים ולקנות חדש, הרי זה כבגידה בהם, כמאמץ לשכוח אותם.כך הדבר גם בענין תמונות שתלויות על הקירות ברחבי הבית. הילדים סדרו את חדרם כפי שרצו, אבל הסלון וחדר השינה- יש תמונות שבני הזוג לא אוהבים, האשה מבקשת להחליף, האיש אומר- "תני לי זמן".
מאחר שהכל טוב, ובכל זאת יש "אבל", אני מציע לעבור למצלמה. המילים אינן מביאות מידע חדש ומרענן ומשמעותי. האיש מתבקש לצלם את הבית ואת הסביבה. האם המחסן בחצר הוא חלק מהבית? האם הדשא בחצר הבית הוא הסביבה או הרחוב? "תחליט", אני אומר לו. (ככל שהמרחב פתוח יותר לבחירותיו והחלטותיו של המטופל, כן יהיה במעשיו מידע על עולמו הפנימי). אני מבקש שיצלם וישלח לי מדי יום תמונה אחת, כך שבבואו בעוד ימים אחדים- תהיה לנו תערוכת סדרת צילומים מודפסת של הבית והסביבה.
כעבור שבוע אנחנו יושבים בחדר המפגשים, ועל השטיח מונחות התמונות. שמונה תמונות.
"השאלה היא לא
על מה אתה מסתכל
אלא מה אתה רואה"
(הנרי דיוויד תורו)
צילום מהכניסה לבית. רואים מטבח וסלון כמרחב פתוח. שירותים בכניסה לבית. חדרי שינה של שני הילדים. חדר שינה של ההורים. דלת סגורה של חדר מחסן. חלונות לחצר. מבעד לחלונות- דשא וטרמפולינה ועצי פרי. והשביל המוליך מהבית לרחוב. וצד אחד של הרחוב. הכל טוב.
אבל. הדלת הסגורה. בכל הצילומים רואים דלתות פתוחות כדי שהמצלמה תקלוט את פנים החדר. אבל יש דלת אחת סגורה. "דלת סגורה של חדר מחסן". אנחנו עוברים על כל הצילומים, אילו בספונטניות, וכאילו דרך אגב, אחרי המעבר על הכל, אני שואל על חדר המחסן. הגוף נדרך. לגוף יש שפה משלו, קשה להסוות אותה או לשלוט בה. תנועה עצבנית של שריר, שינוי תנוחת ישיבה, יד שבהיסח הדעת משפשפת את המצח. אין במחסן כלום. "ג'אנק" הוא אומר. ההשכלה הפסיכולוגית שלי מבצבצת- "ג'אנק" זאת מילה שלילית. ""ג'אנק פוד" הוא אוכל מהיר ולא בריא. מה יש שם, מעבר לדלת. האיש משתדל להעביר את תשומת הלב הלאה, אל מחוץ לבית, לרחוב.
החיים מלאים פרדוכסים. ייתכן שהדלת הסגורה היא הדלת הפותחת לרווחה עולם סמוי. וכך היה. זה החדר שבו ההורים היו מבודדים ילד שעשה משהו רע ומגיע לו עונש. זה היה חדר מפחיד. קטן, חשוך, מלא חפצים וגרוטאות ומעט מקום לגוף. שלא לדבר על הנפש. צעקת הבדידות והצורך בתמיכה ובקשר. ופעם אחת אבא נכנס, סגר את הדלת, ועשה מעשה שלא ייעשה. משהו מיני. לא צריך לדבר על זה יותר, כי זה היה רק פעם אחת. אולי פעמיים וזהו.
נכון, זה אמנם לא קשור בדיוק למה שאנחנו מדברים, אבל יש עוד אי שקט בבית החדש. יחסי הגוף בין בני הזוג כמעט חדלו להתקיים. הגיל? השחיקה? הימצאות חדר השינה של ההורים קרוב מאד לחדרי הילדים? ואולי הימצאותו של חדר המחסן ממש ליד חדר השינה של בני הזוג?
הוא לא חשב על זה, אבל שנינו שמענו את "האסימונים נופלים אחד אחרי השני", והוא יצא נסער מן הפגישה.
לפגישות הבאות הגיעו שני בני הזוג. האינטימיות ביניהם חשובה מן האינטימיות שבינו לביני בחדר המפגשים.
צילום אילוסטרציה. צביקה תורן
לקראת סדנאות פוטותירפיה:
בתחילת שנת הלימודים הבאה תיפתחנה שתי סדנאות מרוכזות. האחת תתקיים בצפון הארץ, בקרית טבעון. השניה תתקיים במרכז הארץ, ברמת השרון.
הסדנה בצפון הארץ:
הסדנה במרכז הארץ תתקיים במרכז גוף נפש ברמת השרון, והיא חלק מקורס שנתי בפוטותירפיה. לפרטים והרשמה:
03-5495149| mindbody@mindbody.co.il