פתיח לעלון

סדנאות אחדות בפוטותירפיה מתקיימות ממש בימים אלה. שותפי למסע האישי והצילומי מלמדים אותי עליהם, על עצמי, ועל עוצמתם של דימויים לתמצת את חיינו ולעמת אותנו עם התנהלות חיינו.
בתי ספר למחול ולהקות מחול, כוריאוגרפיות ואחרים, מזמינים אותי לצלם. מתקיים שיתוף פעולה פורה בין תחומים שונים של אמנות, מחול וצילום. בפייסבוק אפשר לראות שילוב של אמצעי הבעה נוסף- כתיבה הצמודה לתמונות. www.facebook.com/zvika.toren

ציטוט:

"כאשר איננו יכולים עוד לשנות את הסיטואציה,
ניצב בפנינו האתגר של לשנות את עצמנו."
(ויקטור פרנקל)

מחדר הטיפולים.

ארבע פגישות ראשונות היו פגישות שמתקיימות פעמים רבות בגירסאות דומות. מגיעים הורים דואגים. יש להם ילדה בת עשר עם קשיים. מדברת-כמו-ממלמלת, "בולעת הברות" . קשה להבין מה היא אומרת. תנועותיה מסורבלות, בעיות שונות במערכת העיכול, ואין לה חברות ממש. אבא, מומחה מחשבים בשיא כושרו, בשנות הארבעים לחייו, מרבה לעופף ברחבי העולם, מתאר את הילדה בהתלהבות רבה, איך התפתחה, איך ניבאו להם צרות גדולות והנה הילדה משתלבת בכיתה רגילה בחינוך רגיל עם קצת עזרה. הוא מוציא מתיקו קלסר מסודר עם מסמכים ותיעוד. הוא מאמין שהילדה עוד תגיע רחוק, היא עוד תאכזב את כל אלה שמצפים לכשלונה. היא הולכת לקלינאית תקשורת, לפיזיותירפיסטית, לרכיבה על סוסים ולחוג דרמה. אמא מסכימה עם כל מה שאבא אומר, ותוסיף- "היא בסדר".
למה הם באים? אמרו להם שמה שחסר לילדה זה "טיפול רגשי". אבא לא בטוח שצריך. "אנחנו הורים וטובים והילדה מקבלת כל מה שהיא צריכה". אמא חושבת כמו אבא, "אבל אם אמרו לנו שכן צריך- אז בסדר. נעשה". אני מעלה את האפשרות שבמקום להביא את הילדה לטיפול נוסף, ההורים יהיו המטפלים והמגדלים והמטפחים, ואנחנו ניפגש אחת לשבוע , נעבור לאחת לשבועיים, אחת לשלושה שבועות ולפי הצורך. (הספר של כהן אסתר, "טיפול בהורות" 2017, מכיל מאמרים רבים בענין של טיפול בילדים דרך טיפול בהורים)
ארבע פגישות ראשונות היו פגישות שמתקיימות פעמים רבות בגירסאות שונות. הנושא המרכזי המסתמן בפגישות אלה- אבא נלהב ונמרץ ומלא אופטימיות והתלהבות מהבת שלו, ואמא "בסדר". היא מסכימה שהילדה מתקדמת, היא מסכימה שהטיפולים עוזרים לה, שהיא כבר מדברת יותר ברור, גם היא מאוכזבת שאין לילדה חברות, אבל בסך הכל "הכל בסדר ומתקדמים". משהו כמו כבוי שם, אצל אמא. אין תנודות רגשיות האופייניות לחיינו האנושיים. הכל כמעט שטוח. כשאני מעלה את הנושא הזה, אבא ממהר לומר שאמנם ככה היא, אבל היא אמא טובה, והוא הרבה מסתובב בעולם והיא בסדר עם הילדים. יש עוד שני ילדים צעירים יותר, והם בסדר גמור. אמא מסכימה. שוב. משהו שטוח, מדולל.

תינוק זוחל

פגישה חמישית. כל אחד מההורים התבקש להביא חמישה צילומי ילדות. "בואו נראה קצת את הילדות שלכם, איך צמחתם אתם". אמא מביאה אלבום. לא בחרה תמונות מסויימות. זה בסדר שנעבור על כל האלבום, היא אומרת. וכך אנחנו עושים.
צילומי ילדות מכילים מידע רב, חלקו ידוע וחלקו הוסתר על ידי ההורים או על ידי הילדים על מנת לחיות ללא סערות ודרמות , למנוע רגשות כעס, אשמה ובושה. התמונה הראשונה- התינוקת בבית חולים אחרי הלידה. התמונה השניה- התינוקת ברכב, בדרך הביתה. התמונה השלישית- סבא וסבתא של התינוקת מחייכים מאושרים משני צידי העגלה ובה התינוקת. התמונה רביעית- תינוקת קטנה מונחת על שמיכה על הדשא ליד הבית. ארבעים ושתיים תמונות באלבום. אבא ואמא של הילדה (היא היא האמא במפגש) מופיעים פעם אחת. תמונה אחת אבא מחזיק את הילדה על הידים. תמונה אחת אמא מאכילה את הילדה הקטנה.
אנחנו רואים את התמונות. אמא מדפדפת, פניה ללא מבע, פיה ללא מילים, וכשאני שואל איך זה בשבילה לפגוש את התמונות האלה (ר' Akeret 2000, Weiser 1993), היא אומרת שזה בסדר, שהיא מכירה את התמונות. לשאלה האם יש משהו בולט, מיוחד, משונה, מפתיע, היא עונה שלא. היא מכירה את האלבום ואת התמונות. "האם אני יכול להיגד לך מה בולט לי בתמונות?" היא מסכימה. אני אומר שמפתיע אותי שאין תמונות של אבא ואמא והילדה שלהם, אין אפילו תמונה אחת משותפת לשולשתם, ויש רק תמונה אחת עם אמא או אבא. ברוב האלבומים נמצא תמונות רבות של הורים וילדיהם בתוך פריים (frame) אחד.
עכשו יש שקט בחדר. האיש רוצה להחלץ לעזרת אשתו. אני מסמן לו לחכות. זה רגע יקר. אין תשובה אוטומטית. אולי בזה הרגע מתחילה להסדק המפה הנוקשה בעולם הפנימי, אולי לראשונה תרשה לעצמה לעצור, להשתהות, לחשוב , להרגיש… (Acting in…).
בקול שקט היא אומרת שהביאה אלבום נוסף. מוציאה אותו מהתיק, מדפדפת במהירות, מסיימת. סוגרת. שותקת.
אבא רוצה לדבר. אני מסמן לו לחכות. משנים דפוסים. כאן ועכשו.
אמא אומרת שהיא לא רוצה יותר להסתכל בתמונות ואין לה מה להגיד, אבל קולה נשמע מלא. טעון. עוצמה שמאופקת היטב. מה אתם רוצים ממני. אני בסדר. הבת שלי בסדר. גם אמא שלי היתה בסדר. זה נכון שהיא לא בתמונות. פעם שאלתי אותה, אחרי שהייתי באיזה יעוץ, והיא אמרה לי שלא חשבה שצריך לצלם אותה עם הילדים שלה. יש היא ויש ילדים. כל אחד במקום שלו ומה שהוא צריך לעשות.
אבא שולף תמונה יחידה גדולה של הבת שלהם, על הבמה, מופיעה בשירה ובריקוד, ואומר- "תראה לאן היא הגיעה. תראה!" אני מתלהב (modelling), לוקח את התמונה בידי, מציב אותה על הקיר הקרוב, כמו מתכנן איך לתלות אותה, שיראו כולם.
אמא. "ככה, למשל, אמא לי אף פעם לא עשתה. לא תלתה תמונות שלי. היא היתה בסדר, פשוטה כזאת, עסוקה. גם באלבום השני לא מצאתי הרבה תמונות. אני לא חושבת שזה היה חסר לי. התרגלתי ככה, שאמא לא נוגעת, לא מחבקת, לא מתלהבת. בעלי הוא כזה, הוא בא מבית אחר. אני ככה."
עכשו יש איזה עצב בקולה, חוט דק של עצב. תוך זמן קצר הוא נעלם.
שעורי בית. לצלם את הבת שלה ולהצטלם עם הבת שלה. שלוש תמונות של הבת וארבע תמונות של אמא ובת יחד. כל תמונה במקום שונה.
צילומים לא נועדו רק לתת מידע מהימן, אלא יש להם גם אפקט טיפולי.

תינוק מקבל בקבוק

לסיום

את הספר שלי ,"בצלמנו כדמותנו", (הוצאת אופיר ביכורים, 2017) ,על צילום וטיפול והחיבור ביניהם, ניתן לרכוש ברשתות הגדולות או ישירות ממני.
סדנת פוטותירפיה נוספת תיפתח בצפון (בקרית טבעון) בחודש מרץ. ימי שלישי. ששה מפגשים. קבוצה קטנה. בשעות הערב המוקדמות. הרשמה אצלי. דרך האתר www.zvitoren.com או דרך האימייל zvitoren@gmail.com או ווטסאפ.