פתיח לעלון מס' 23

אמי נסעדת והולכת. עדיין הולכת. יושבת ונומכת. גם קולה. כמו כולה. אשה יקרה שגידלה וטיפחה ועודדה והמריצה את כולנו, ארבעת ילדיה. אשה יקרה שגידלה וטיפחה והמריצה את אבא שלנו. עכשו תורנו להיות בעבורה. ואני מצלם אותה. כמעט מדי יום אני יושב לצידה או מולה ומתבונן במראה המכיל את כל שנותיה ועשייתה. ומצלם אותה. הדחף הזה לצלם. לתעד. לשמר. שאפשר יהיה להזכר. שתהיה עדות שאמנם היתה. הרי זו אחת מסגולותיו של התצלום- מה שמצולם בו אכן היה. אולי עודנו. והתצלום עצמו הופך להיות פריט בשדה חיינו, גם הוא זוכה ליחס מסויים. מה יהיה גודלו. היכן נציב אותו, עד כמה אנחנו רוצים לראותו ובמה שהוא מזכיר לנו.

עומדת להסתיים סדנת פוטותירפיה למטפלים בסטודיו שלי בקרית טבעון. מחזור נוסף, פתוח לכל, ייפתח באמצע דצמבר, בימי שלישי אחר הצהרים. ששה מפגשים.

בשבוע הבא נפתחת קבוצה ללימוד פוטותירפיה ברמת השרון. אני מתרגש וממתין בסקרנות למסע המשותף שנעשה שם ולתוצרים הצילומיים והנפשיים.

 

ציטוט:

התרבות כולה אומרת לך למהר, בזמן שהאמנות אומרת לך לקחת את הזמן. תמיד תקשיב לאמנות שלך, לליבך.

(ג'ונוט דיאס , סופר אמריקאי-דומיניקני ומרצה לכתיבה יוצרת במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. זוכה פרס פוליצר לסיפורת לשנת 2008)

 

מחדר הטיפולים.

"תעיף את התמונות האלה מכאן!"

טראומה נפשית היא נזק שנגרם לנפש בעקבות חוויה או חוויות קשות במיוחד. החוויה הטראומטית עשויה להיות חד-פעמית או חוזרת ונשנית, והיא מכניסה את האדם למצב של הלם, בו הוא אינו מסוגל להתמודד ולספוג בו את הרעיונות והרגשות הקשורים בחוויה. טראומה יכולה להיווצר מסוגים שונים של מאורעות, אך לרוב ישנם היבטים משותפים: א. החוויה קשורה בתחושת חוסר ישע חזקה בפני איומים אמיתיים או מדומים לחיים, לשלמות הגופנית או לצלילות הדעת. ב.  יש חילול עולמו של האדם כפי שהוא הכיר אותו עד כה, דבר המכניס אותו למצב קשה של בלבול וחוסר-ביטחון. (וויקיפדיה)

לחדר המפגשים נכנסת ילדה כבת אחת עשרה, מלווה באמא ואבא, נותנת יד לאמא וצמודה אליה. השלושה ממש צמודים זה לזה, כאילו שלושתם מפוחדים, ושלושתם תומכים זה בזה ושואבים בטחון כלשהו מהקירבה של האחרים.

בשיחת הטלפון המקדימה האמא ספרה על התנהגויות מוזרות שלא היו בעבר. יש לילדה פרצי צחוק, לא מותאמים לסיטואציה, יש לה התקפי כעס שלא ברור למה, והיא ממעטת ללכת לאירועים חברתיים של בני גילה. בלימודים היתה תמיד בינונית או אפילו חלשה. במשפחה טוב לה. אבא מוסיף שהילדה לומדת היום בבית ספר קטן, כיתות קטנות, וצוות מורים שיודע כל הזמן מה קורה עם כל ילד. משגיחים עליהם. דואגים להם. זה לא היה ככה בבתי הספר הגדולים.

לאחר דקות אחדות של היכרות והתרגעות, ההורים עוזבים את החדר בהסכמת הילדה. אני מתבונן בה לראשונה. רזה, נמוכה, לבושה שמלה צבעונית התלויה על גופה הרזה. נועלת נעלי אצבע על כפות רגליה הדקות. עינים חומות מביטות "חזק", לומדות את הסביבה, יכולה להביט היישר לעיני או לשוטט עם המבט סביב סביב, לאט, על קירות החדר.

אנחנו מדברים. איפה היא גרה והיכן היא לומדת, ויש לה חברים והיא אוהבת לעשות קניות עם אמא ועם אבא היא אוהבת ללכת לשוק לקנות פירות וירקות ובשר אפילו שהיא בעצמה לא אוכלת בשר אבל היא לא נגעלת מזה כי יש דברים אחרים שמגעילים אותה כמו אוכל מקולקל במקרר ועוד דברים שהיא עושה הרבה דברים כמו לשמור על אחותה הקטנה או לדבר בווטסאפ עם חברה שלה שהיא לא כל כך חברה אבל היא בכל זאת החברה הכי טובה שיש להסתדר עם מה שיש בבית יש הכל ויש מספיק מהכל כמו שאבא ואמא אומרים והיא אוהבת להיות עם אבא ואמא ולהקשיב להם כי הם בדרך כלל יודעים והם צודקים כי הם מבוגרים טובים שאיכפת להם ממנה.

בפגישה הראשונה דברה ודברה ואתגרה את היכולת שלי להתערב ולכוון את השיחה , אבל הייתי סקרן לראות כמה אנרגיה תשקיע בדיבור הרציף הזה ומה היא מונעת בעזרתו. (בטיפול בגשטאלט יש שימוש במונח "דפלקסיה", לתאר התנהגויות המונעות מגע עם חלק רגשי שקשה לפגוש אותו).

בפגישה השניה היא נכנסת מהר ונפרדת מהוריה בקלות, וניכר שהיא נינוחה יותר לעומת המפגש הראשון, ואני אומר לעצמי שאפשר להתקדם לעבר מקומות פחות-נוחים. במילים היא שולטת היטב ומלהטטת ומכוונת למקומות של לא-כלום. אני מוציא תמונות. 60 תצלומים שצילמתי וגיבשתי למעין "ערכת קלפים טיפוליים". אני מציע לה לעבור על התמונות ולעשות שלוש ערימות- תמונות שאני אוהבת, תמונות שאני ממש לא אוהבת, ותמונות שלא ככה ולא ככה.

היא עוברת על התמונות ומניחה על השולחן שלפניה את התמונות בשלוש ערימות. רוב התמונות נערמות ב"לא ככה ולא ככה". יש תמונות בערימה קטנה של "אוהבת", ויש מעט מאד תמונות בערימת "לא אוהבת".

הדרגתיות היא מהלך מחושב וחיוני על מנת לגעת בהדרגה בנושאים שיש בהם רגישות ופגיעות, לא להבהיל, לא לעורר הגנות, לא לחשוף דברים באופן שאחר כך תהיה חרטה ובהלה. אני שואל על התמונות שהיא אוהבת. יש צילום של ילד שיושב על הרצפה ואמא נותנת לו בקבוק משקה.

תינוק מקבל בקבוק
"כשילדים הם קטנים, אז כיף להם", היא אומרת ואני מקשיב. יש צילום של בנות רוקדות והם שוכבות בערימה זו על גבי זו ונראות צוחקות ושמחות. "אמרתי לך שילדים, מתי שהם ילדים, הם שמחים וטוב להם". יש צילום של בית מתקתק, צבעוני, על גדת נחל, ובבואתו משתקפת במים הצלולים ודשא משני צידיו. "בית כזה זה תמיד דבר טוב. הוא נראה טוב. הוא נראה שכיף להיות בו". בצילום הבא רואים דוכן מלא פירות צבעוניים מסודרים בקופסאות צבעוניות. "צבעים זה תמיד טוב, וללכת לשוק כבר אמרתי לך שאני אוהבת ללכת לקנות בגדים עם אמא ולקנות אוכל עם אבא".

רגע האמת. עלי לכוון את המפגש למגע עם התמונות הלא אהובות. בדרך כלל רב הסיכוי שהתמונות מעוררות רגשות לא נעימים, לכן הן "לא טובות".

יש שתי תמונות. האחת, פסל מאבן שיש הניצב בגינה, רואים מאחוריו שיחים ירוקים, רואים בצילום רק את חלקו העליון, גוף וידים הנפגשות סביב השפתיים והפה פעור כאילו יש צעקה. "היא צועקת, האשה הזאת, אני לא יודעת למה, אבל היא צועקת". אני נזכר באימרה "איננו מגיבים לגירוי, אנחנו מגיבים למשמעות שהענקנו לגירוי". אני שואל אם אפשר לשמוע מה היא צועקת, והילדה מתעלמת ממני כאילו לא אמרתי דבר או אולי אינני נמצא כלל בחדר. היא שקועה בהתבוננות בתמונה. לאחר איזה זמן היא אומרת "אפילו הירוק לא עושה לה טוב!" ונותנת לי בהחלטיות את התמונה, כמעט מטיחה אותה אל כף ידי.

פסל של איש צועק

התמונה השניה שאיננה אוהבת היא צילום של פסל, והפסל הוא ילדה שרואים אותה מאחור, רואים את הגב שלה, והגב מלא חרוטים חרוטים, כמו קוצים משולשים בולטים. הפסל מנחושת או ממתכת כלשהי. הוא קשה. רואים את הפנים של הילדה שבפסל, כי היא מסובבת את ראשה לאחור, ויש לה מבט חזק, של פחד או כעס או נפגעת או שלושתם ביחד.

פסל של ילדה עם דוקרנים

בפתאומיות היא נותנת לי את התמונה, מניחה אותה חזק בכף ידי, ואומרת "תעיף את התמונות האלה מכאן!" וניכר שהיא מתרגשת ונסערת.

"רגע! רגע! תביא!" ואני נותן לה את שני הצילומים. היא מסתכלת עליהם איזה זמן בשקט, מחזירה לי אותם ואומרת בקול שקט-"הם אותו דבר", ומוסיפה בקול שקט ורך "תעיף אותם מכאן".

(את הפסלים אני מצלם במהלך טיולים שאני עושה. תמונה אחת צולמה בברלין. השניה צולמה ביריד צילום בתל אביב. אם אתם עובדים או רוצים לעבוד בעזרת תמונות, לכו תמיד עם מצלמה וצלמו את מה שמושך אתכם לצלם. הפסל של הילדה עם הקוצים בגב משך הרבה אנשים בתערוכה להתקרב, להסתכל, ונשמעו קליקים רבים של מצלמות)

היה קשה לעבור לשפה מילולית. היה סירבול, היתה תקיעות, אולי בהלה, אולי שיחזור חוייה של חוסר אונים, כשאין מילים לתאר את האירוע הטראומטי שעברה. לפעמים תמונות. הוספתי 60 תמונות נוספות והיא הוציאה בשקיקה תמונות המספרות עוד קצת את סיפורה. סיפור של ילדה שבנים קלטו את שבריריותה וניצלו את חולשתה לספק את סקרנותם המינית ולתת ביטוי לדחף לשלוט במישהו אחר.

כשהילדה הלכה ואני נשארתי איתה, הנחתי את התמונות בסטודיו, החשכתי את החדר והארתי את התמונות בזרקור אחד, ודברתי איתה ודברתי אתי, והבדלתי בין הטראומות שלי בחיים לאלה שלה. וחשבתי שלא בהכרח מה שעזר לי יעזור לה. הגישה האינטר-סובייקטיבית אומרת שכל מפגש בין בני אדם הוא מפגש בין שני סובייקטים השונים זה מזה בענינים רבים. גם בפגיעות. בהגנות. בהחלמה ובשיקום. רוב האנשים מיעצים לאחר בטוב ליבם את מה שעזר להם עצמם, אבל מילטון אריקסון כבר אמר "the answer within". ומולי להד ועפרה איילון כתבו על שש אופנויות אפשריות של הירגעות ממצב לחץ רגשי, וב- NLP מדברים על ערוץ דומיננטי ועוצמתי יותר משאר החושים, ונראה שהשפה החזותית היא שפה בטוחה יותר אצל הילדה הזאת להשתמש בה בתקשורת כל עוד אין מספיק תמיכה פנימית וחיצונית.

לפני המפגש הבא, אדבר איתה בטלפון, ואציע לה לצלם. נתחיל מצילומים של דברים שנותנים הרגשה של בטחון ויציבות. נעבור לצילומים שקשורים לקושי. נדבר או לא נדבר, הצילומים ידברו.

*

ספר מומלץ.

"בדידות". רבין, מטלון ומעוז. הוצ' קו אדום. 2017

ספר מעודכן המביא דברים שחשבו ניסחו שלושה אנשים: רופא משפחה, פסיכיאטר ופסיכולוג. הפרק הראשון מביא את סיפוריהם האישיים על רגעי בדידות בחיים, ומכאן לתיאוריה, וממנה לבדידותם של אנשי מקצוע שונים, בדידותם של המזדקנים, של הנמצאים על סף מוות, על הרשת החברתית ועוד.