פתיח.

מאז למדתי לצלם, אני רואה את העולם בחדות, לפרטי פרטיו. לפעמים זה מהנה, לפעמים זה מענה. אני הולך ברחוב בשבת אחר הצהרים, משפחות משפחות שומרות מסורת יהודית דתית מהלכות לאיטן בשכונה, אבות ואמהות והילדים. שקט מיוחד יש באויר, מכוניות אינן נוסעות כאן בשבת. אבא לוקח את בתו הבוכה , מרים אותה אל כתפיו, ומטיל אותה לאחור. עכשו כפות רגליה על הכתף שלו, הוא מחזיק אותן בכף יד אחת שלא תגלוש ותיפול, והיא- כל גופה משתלשל למטה, לאורך גבו, ראשה לכיוון האספלט, והיא מתאמצת בכפות ידיה הקטנות להרים את עצמה, להרים את ראשה, הדם זורם לראשה, היא מתקשה לנשום, אדומה כולה, אבל אבא ואמא מהלכים בנחת ומשוחחים ביניהם, בעוד היא נאבקת כי כל גופה מתוח, ונשימה קשה. אינני יכול שלא להתייחס לדרמה הקטנה הזאת, "קטנה" בסביבה הרחבה והשקטה והנינוחה, "גדולה" ועמוסת רגשות קשים בחייה של ילדה קטנה בת ארבע שאין שועה למצוקתה. בגן יגידו- "איך זה יכול להיות שהיא מתנהגת ככה?! היא באה מבית מצויין!"

המצלמה היא מכשיר המלמד אותנו להתבונן.

*

הספר שלי "בצלמנו כדמותנו".(הוצ' אופיר-ביכורים)

הספר ממשיך להגיע לבתיהם של הרוכשים אותו. מדי יום נרכשים עותקים נוספים. למעוניינים- ניתן לראות כתבות באתר ההוצאה, ב"דה-מרקר" וכן באתר "פסיכולוגיה עברית".

*

מחדר הטיפולים.

מגיעה לראשונה נערה בת שבע עשרה. מבט מהיר שלי פוגש עינים יפות ועייפות. בהירות וקהות. אני יודע שהוריה  דחקו בה זמן רב שתקבל עזרה מקצועית. עד עכשו סירבה. עכשו נכנעה לעצמה. לא יכולה לשאת עוד. נמאס לה. נמאס לה שקשה לה. נמאס לה שכל הזמן המתח הזה אם יש בכלל איזה בן שמסתכל עליה, נמאס לה מאבא שלה הרזה, מאמא שלה השמנה שבגללה גם היא שמנה, נמאס לה מאחותה שמתנהגת בכזה בטחון ונראית טוב וכל הזמן יש לה מחזרים, אפילו שהיא צעירה בשנה. והכי קשה לה?- למסיבת סוף השנה, סוף כתה יוד אלף, החליטו בכיתה לעשות מסיבה שהנושא שלה זה משהו שמחייב את כולם לבוא בזוגות, ויהיו גם ריקודי זוגות. מי הציע את ההצעה הדפוקה הזאת?! ומי הסכים למשהו כל כך דפוק!!! היא לא הולכת! ברוררררר! אבל ההורים שלך קודחים לה בראש, ואחותה המעצבנת אומרת שהיא מוכנה ללכת במקומה. איזו סתומה! מי יסתכל עליה בכלל! היא קטנה בשנה!

טוב, בעצם היא לא יודעת למה באה. קצת כי התעייפה מהקדיחות של ההורים, קצת כי היא באמת עייפה ונמאס לה ואולי מישהו יכול לעזור לה בלי להגיד משפטים מעצבנים שהיא שומעת כל הזמן. האמת?- היא לא חושבת שאפשר לעשות משהו. ככה זה. מי ששמנה- שמנה! אבל היא   כבר פה. חוצמזה אמרה לעצמה שלא תגיד כלום, אלא רק תכנס ותשמע אם לי מה להציע לה, ככה אמרו לה ההורים, והנה היא מדברת בלי הפסקה ואפילו לא מכירה אותי.

שקט. מסתכלת לראשונה סביב, שמה לב לחדר, למנורות, לקירות, למדף הספרים, לתמונות שעל הקיר. זה אתה צילמת? אני מאשר. אתה רואה, גם אתה מצלם רק בנות רזות, אפילו רזות מדי. ואתה מצלם אותן רוקדות. בטח! תיכף גם אתה תגיד לי כמו ההורים שלי (משמיעה קול צווחני, לעגני)-" את בכלל לא שמנה! את תראי שהרבה ירצו לרקוד איתך! את רוקדת מאד יפה!" (חוזרת לקולה) אין סיכוי. אין סיכוי! עכשו נראה אם אתה אומר באמת או סתם. צילמת פעם מישהי כמוני? לא יפות כמו בתמונות!

אני נזכר בג'ין דייויס. סטודנטית לצילום בברוקלין, ניו יורק, ארצות הברית. בשנת 2002 היתה על החוף עם קבוצת חברים וצילמה עת עצמה ואת סביבתה. כשפיתחה את הפילם (כן כן, פילם…) הוכתה בהלם- אין, ולו תמונה אחת, שאחד הבנים מביט בה. ומאידך- רואים שעיני הבנים "פוזלות" כל הזמן אל הבנות בחבורה. רק לא אליה. היא גם היתה היחידה בבגד ים שלם ולא בביקיני. ההלם מהמפגש עם המציאות שלה הביאה אותה לצלם לאורך 11 שנים צילומים רבים המתייחסים לעובי שלה, למשקל שלה, ליחסי בנים בנות, לכמיהות ולחוסרים. ג'ין דייויס בחרה זויות צילום המבליטות מאד את עובי איבריה. מתריסה כלפי התרבות והקוד של "יופי". מאידך, ביימה צילומים רכים בצבעי פסטל המביעים את כמיהתה לזוגיות ואהבה…

https://www.jendavisphoto.com/eleven-years

עלון 22

האם לספר לנערה שכאן על ג'יו דייויס? האם אחיות לצרה הן צעד של עזרה? או אולי יהיה בזה נזק- ג'ין דייויס היתה באמת שמנה מאד! הנערה כאן עלולה להיפגע כל כך, אם אני חושב ששתיהן בקטיגוריה אחת זהה.

עודני חושב ונודד לתמונותיה של ג'ין דייויס, הנערה בת ה-17 שואלת אותי אם הייתי מוכן לצלם גם אותה, רק אותה, ואם אפשר שהתמונות יצאו יפה כמו התמונות התלויות על הקיר. שמחתי לרעיון של לעשות משהו ולא רק לדבר. בטיפול בגשטאלט (Bar-yosef 2012, Ginger, 2007) מדברים על action (פעולה) כשיא של התהליך הטיפולי. מודעות חשובה, אך לא מספיקה. אבל יש להקדים ולהכין היטב את הרקע, את המודעות, את הבחירות וההחלטות. אני שואל אותה מה זה "תמונות יצאו יפה". "יפה" בעיני מי? והאם הדמות צריכה לצאת "יפה" או הצילום יהיה "יפה"? ואיך בודקים אם זה יצא יפה? מי יקבע? ההורים? החברות הטובות? ("אין לי חברות טובות באמת. נוח לחברות לשלי שאני איתן, כי ככה יותר קל להן עם הבנים, אני לא תחרות בשבילן").

עלינו לחדד את הצורך הנובע מאי שקט ומסתמנת נטייה להעזר בצילום. האם אנחנו רוצים שהמציאות הקשה תטפח על פנינו (עינינו) לנוכח התמונות ותדרבן לפעולת הרזייה? האם אנחנו רוצים להשתמש באי הנוחות של חשיפה למצלמה על מנת לגלות שהביקורת על עצמי איננה רק על הגוף, אלא על תחומים חושבים נוספים? האם החשיפה למצלמה וחשיפת התמונות היא כבר תהליך טיפולי של "זאת אני ולא איכפת לי מה תגידו אני אחיה עם עצמי בשלום"?

בטיפול בגשטאלט, התהליך הטיפולי הוא תהליך יזום של אפיזודת המגע, תהליך המתחיל בזיהוי אי שקט, בזיהוי ושיום הצורך היוצר אי שקט, בתכנון דרכים לסיפוק הצורך הזה, בביצוע פעולה לסיפוק הצורך, ללמידה לעתיד, ותשומת הלב יכולה לעבור לאי השקט הבא (סילס ואחרים, 2012). בתיאורית הסכימה-תירפיה יש זיהוי ושיום של צרכים רגשיים מרכזיים של האדם (Young, 2003). אם כן, מה מקומו של הצילום ברצף הזה? לחדד את הבעיה? להגביר אי שקט לכדי תכנון ועשייה (למשל, להציע לאחד הבנים להיות "זוג" למסיבת הסיום) ? להיות אבן מאבני הדרך לקבלה נינוחה של עצמי כפי שאני?

בסיומו של המפגש הצעתי שתצלם את עצמה בכל יום בטלפון שלה, ותשלח לי את התמונה. עד בואה בשבוע הבא יהיה לנו רצף תמונות מודפסות ומוכנות להתבוננות.  האם תשתדל לצלם תמונות בהן היא נראית "יפה"? האם תעלים את דמותה בתמונות שתצלם? האם תביא את רגשות השנאה שלה כלפי עצמה לביטוי דרך העצמה והתרסה של המשקל העודף? האם ניתן יהיה לקרוא לצורך בשמו? מה יהיה ההמשך?- אין לדעת…

אישה בחוף

*

המלצה על ספר

ספרה של מיכל בת אדם, "יומני בוקר", הכולל שירה וצילומים, יצא בהוצאת "קשב לשירה", 2017. אמנם מספרת על עצמה, בעדינות וברמיזה, אך יש בזה עידוד לקורא/ת ליצור את יומני הבוקר שלו/שלה.

(ותודה לד"ר שלומית ברסלר שהפגישה אותי עם הספר הזה)