פתיח

לעוסקים בצילום יש "זמנים של חסד". למשל- הזמן הקצר שבין שקיעת השמש להיעלמותה הוא זמן של אור מוזהב ומרוכך, ועונת הסתו עם שמים מעוננים ואור מפציע ביניהם- אור טוב ודרמטי לתמונות. לעומת זאת, עשייה של בני אדם, כוונות מחשבות רגשות וקשרים- יש ללא הרף. ובכל זאת גם כאן יש "זמנים של חסד". למשל- מפגשים של "קונטאקט ואימפרוביזציה" במחול מזמינים אנשים להיות במגע עם עצמם ובמגע עם אחרים. פרוייקט מתמשך של צילום מפגשים כאלה, ניתן לראות בעמוד הפייסבוק שלי

ציטוט

"העובדה שאנו מסוגלים לייצר כמעט בן רגע בבואות של עצמנו שאנו יכולים להחזיק בהן, לחלק סביבנו ולהביט בהן יחד- יכולת שכזו משפיעה בהכרח על תחושת העצמי שלנו."

(אייגן, מ. (2014), "קשרים חבולים", הוצ' כרמל)

pic

מחדר הטיפולים: סבא הגלוי והנסתר

לחדר מגיעה נערה כבת שבע עשרה. גבוהת קומה, עורה לבן, עיניה בהירות, שפתיה עדינות וחיוורות, זרועותיה ארוכות, אצבעותיה הארוכות מסתיימות בציפורניים מטופחות ובלק שקוף, מבטה עז. כולה אומרת עדינות- מחד, ונחישות- מאידך. גם קולה, שמדי פעם רועד, במקביל לדמעות המלחלחות את עיניה, גם הוא יציב, ברור, ודק. איוושת שימלתה כשהיא נכנסת לחדר. הזזת הכסא לזווית מסויימת לפני שתשב עליו. מתבוננת סביב. שואלת אם אפשר לקחת מים. אם הכוס נקיה ובשבילה. מעבירה את כפות ידיה במורד השמלה.

מישירה מבט. זהו. היא מוכנה. משהו מן השבריריות ומשהו מן הנחישות והאסרטיביות. תמהיל מעניין. האפור שבעינים, הירוק של השמלה, והשיחה מתחילה.

הגיעה מאוקראינה לפנימיה בכפר נוער. יודעת הרבה רוסית ומעט עברית. המבטא והשפה מסגירים את זרותה, בנוסף למראה המיוחד. ידעה שעליה לקלוט מהר מה קורה, מי המרכזיים בקבוצה, מי עוד יודעת רוסית, איך להעביר את הזמן ברוב המקצועות עתירי מלל, מאילו מורים עליה להזהר, ועוד רשימה ארוכה של משימות. הבנים היו ראשונים ללעוג לה, לצחוק עליה, להקניט אותה ולראות את תגובתה, להנות ממבוכתה. דווקא הבנים הטובים. הפופולאריים, המרכזיים. כל שעשתה- רק החמיר את מצבה ונתן להם חומר ללעג. הבנות הצטרפו לבנים. לא מיד, אבל בהתמדה. אחת אחרי השניה. חומקות ממנה בהפסקות. נפגשות אחר הצהרים באחד החדרים בלא ידיעתה, מסרבות לתת לה רגע אחד של חיבה והתענינות. יום אחר יום. שעה רודפת שעה. והיא נרדפת. לא רק על ידם. גם על ידי עצמה. מבקרת את עצמה, מאשימה את עצמה, כועסת על עצמה, מתכווצת בכסאה ונמנעת מלהגדיל את רדיוס התנועה שלה סביב הכיתה או חדרי הפנימיה. אין לה תיאבון. היא אוכלת מעט. הבנות צוחקות ואומרות למחנכת שיש ילדה חדשה בכיתה עם הפרעות אכילה. היא מתקשה לישון שעות אחדות ברצף. היא כבר נואשת. מבינה שלא תתקבל. אבוד לה. ( אני חושב על הפיתגם: אין הזדמנות שניה ליצור רושם ראשון). באה לפגישה כי דווקא אחת הבנות הערסיות, אחת שהולכת עם פירסינג וקעקועים ומכנסיים קרועים וקולה רם וגס במכוון, דווקא היא אמרה לה שיש פה מישהו שכדאי לה לדבר איתו. ועוד בן אחד, שרוב הבנים לא מתייחסים אליו כי הוא ערס ופושע, אמר לה שתחזיק מעמד, שהם סתם נבלות, שחלק מהם דווקא טובים אבל אין להם אומץ להגיד את האמת שהם חושבים.

עכשו היא בוכה. פרצי בכי קצרים וחנוקים. וממהרת למחות את הדמעות. (בדמיוני אני שומע את השיר: "אני תפקידי לנגב לך את הדמעות", ואומר לעצמי שתפקידי להגביר את הדמעות, לתת לה מקום בטוח לזעוק את זעקתה. החברה הישראלית היא חברה כנה ואמיצה וגם אכזרית ומתגוננת).

עלינו לסיים. אני שואל אותה אם יש לה תמונות מהבית, מהילדות, מהמקומות הישנים. מקווה שאפשר יהיה להזכר בטוב, אולי גם להתאבל על מה שהיה טוב ונותר מאחור, אולי לגלות שיש בה כוחות ויכולות שיהיו לעזרתה במבחן ההיקלטות.

*

פגישה שניה. שבע תמונות. תמונה 1. ילדה קטנה בכובע פרחוני ובגד ים, על החול ליד הים. תמונה 2. ילדה קטנה בבגד ים וכובע פרחוני יושבת בחיקה של אשה מבוגרת, שמתברר היא סבתא טובה. תמונה 3. היא, ילדה כבת שמונה, בשמלה קצרה, בנעלים שטוחות, בקצה חורשה של עצים גבוהים וגזעים רזים. אבא ואמא לא נמצאים בתמונות. בתמונה אחת יש אח אחד שעומד לצידה, שניהם מביטים למצלמה.

התמונות מונחות על השולחן. לפי מה סידרה אותן?- סתם ככה, לא שמה לב. אם אני שואל- עכשו היא שמה לב שיש שורה שהיא לבד בתמונה, ובשורה השניה שלוש תמונות שהיא עם אנשים. מעניין. לא שמה לב קודם. כל התמונות נחמדות. כולם צולמו בימי חופשה, בזמנים נעימים של שמחה וחיוך טבעי. היו ימים ומקומות. אבא ואמא עבדו קשה, תמיד. סבתא היתה טובה. אבל הכל נאמר בקול ריק, חלול, מרוקן, כאילו יש משהו אחר שיש למנוע ממנו לבוא ולהיות.

אני שואל על התמונה החסרה. מספרת בדמעות על תמונה בשדה תעופה, סבים וסבתות מביטים בה ומנופפים לה לשלום כשהיא עולה במדרגות לאולם הנוסעים. גם את זה היא אומרת בקול מאופק, דק, ריק, משהו לא, לא…לא יודע לומר מה…

אני שואל על תמונה שממש חסרה. היא אומרת שכלום לא חסר ומתחילה לבכות. הפעם הבכי יוצא ממנה גלים גלים, איננה מצליחה לעצור. אני נותן לה דף וצבעים ומבקש ממנה לצייר את התמונה החסרה באמת.

היא מציירת דמות מתכופפת אל ילדה קטנה. סבא. והבכי מכה ופורץ וגואה וחונק ומניח לרגע ושוב ויוצא, כמעט גועה בבכי, עמוק מנבכי הבטן.

אתה רואה, ידעתי למה אני לא רוצה להביא את התמונה עם סבא, ידעתי שזה מה שיהיה. למה הכרחת אותי…האמת- הוא היחיד שהיה יכול לעזור לי…תמיד, בסוף, הוא היה עוזר. רק הוא ידע. כמו קוסם. רק היה מתקרב אלי- הייתי נמסה, בטוחה ויודעת שלא יקרה לי שום דבר רע….בחיים אני לא אביא תמונה שלו, זה יהרוג אותי! …אם הוא היה- הייתי מסתדרת. אם רק היה מישהו אחד שהיה מנחם אותי כמו סבא- הייתי מסתדרת עם כולם.

*

לפגישה השלישית היא מגיעה עם שלוש תמונות של סבא, לפי בקשתי. היה זה היינץ קוהוט שדבר על שלושת התנאים לפיתוח אישיות מגובשת: תמיכה גרנדיוזית בילדות, מצבים של תיסכול אופטימלי, והפנמה ממירה. ובכן, סבא נתן תמיכה מרובה, עכשו יש להפנים ולהמיר את תמיכתו החיצונית בתמיכה מבפנים. ביד אוהבת ומלטפת, באמירות טובות ומעודדות, ברשימה של כל התכונות הטובות והחיוביות שבזכותן היתה אהובה במשפחה ומקובלת בחברה, וכל זה פף ונמוג בבהלת הקור והצוננים שפגשה בבואה לחברה הישראלית בפנימיה…

תמונה אחת של סבא היא אוהבת במיוחד. מפתיע איך קולה מתחזק ומתמלא כשהיא מדברת. סבא אהב לשבת איתה על נדנדה בחצר, אפילו בימים קרים היו מתעטפים ויוצאים לשבת בחוץ, והיה מספר לה מעשיות מעולמות אחרים, מזמנים אחרים, היא לא זוכרת מה סיפר, זוכרת איך סיפר, איך היה הקול שלו….

האם תוכל לאמץ לעצמה את הקול הזה להיות קול פנימי? האם תוכל לקחת את מראה השניים על הנדנדה ולשחזר אותו כאן, לזהות עם מי אפשר לשחזר משהו דומה? האם כל הפרצופים מאיימים באותה מידה? האין מישהו נחבא, המסרב ללעוג לה ולעקוץ אותה? מישהי המחפשת מישהי לשבת איתה על נדנדה?….

*

בפגישה הבאה מונחים עותקים מוגדלים של תמונה שלה עם סבא. שתזכור מה יש בתוכה. ומי יש לה בתוכה. ומה יש בכוחה לעשות.

תמונה יכולה להיות כמו תזכורת ליכולות חבויות, או כמו צוואה- צו המורה לה לקום ולעמוד על שתי רגליה, התמונה איננה רק צילום מן העבר, היא הופכת להיות מרכיב משמעותי של ההווה…

ואם, מרוב בהלה והתנסויות רעות, המחשבות האוטומטיות מובילות לרפיון וחוסר אונים, אפשר להעזר בתמונות , שאינן "סתם תרגיל", או- "זה לא יעבוד", כי אלה תמונות שצולמו במציאות ומעוררות רגש שיכול לעודד מחשבות חדשות והתנהגות חדשה. (גישת CBT). ואף שלפעמים תמונה שווה אלף מילים, דווקא כאן יש לשיים, לתת שמות למחשבות ולהרגשות, לאירועים שהובילו להתדרדרות, על מנת לחזק חויית שליטה ובחירה מחדש (redecision therapy).

 

המלצה על ספר:
הספר " כל כללי הטכס" של אלן בנט ( הוצאת אחוזת בית) הוא ספר קצר, קטן, המכיל שלושה סיפורים על התנהגויות אנושיות שאין מרבים לדבר עליהן. הטבע האנושי מובע בדרך סיפורית שנונה, מלאת תפניות, משעשעת, ותמיד קל יותר לגעת בנושאים רגישים בעזרת הומור. זה לא ספר "מקצועי", אבל זה ספר מחדד את יכולת ההתבוננות שלנו במתרחש סביבנו.