פתיח

כבר החצבים והחום המתרכך והערב היורד, הכל אומר כי בקרוב יבוא החורף. לפניו עוד יבואו החגים, מקור לשמחה או לעצב, תלוי במצב האישי והמשפחתי. בדף הפייסבוק שלי

עולות תמונות של עצים, מחול ובתים- כולם ממשיגים ומבטאים את עולמו של האדם ואת יחסיו עם סביבתו. גם התערוכה באודיטוריום בקבוץ יגור (אוקטובר –נובמבר 2016) תציג צילומים שלי העוסקים בקירבה ובמרחק בין בני אדם.

מתארגנת קבוצה ברמת השרון ללימוד פוטותירפיה והתמקדות. בימי רביעי אחר הצהרים-ערב. מעוניינים? צרו קשר.
גם השנה יתקיים כנס פוטותירפיה ווידיאותירפיה לעובדים סוציאליים. פתוח לאנשי מקצוע בתחום זה בלבד, דרך העמותה לקידום עובדים סוציאליים

 

מחדר הטיפולים. התמונה שלא הובאה לפגישה

האם אדם לאדם זאב, או נפש בנפש תיגע?- תלוי בעיני המתבונן...
האם אדם לאדם זאב, או נפש בנפש תיגע?- תלוי בעיני המתבונן…

לחדר במפגשים מגיע איש נמוך קומה, רחב, מוצק, שני טלפונים סלולריים, צרור עם מפתחות רבים ו"אצבעות זכרון" (disk on key) אחדות. וארנק. וטאבלט. מחפש ומחליט להניח הכל על הכסא הריק. עדיין עומד. מביט סביבו. מביט עלי מלמעלה למטה (הוא עומד, אני יושב). מהסס. שואל אם יכול ללכת לשירותים. הולך. שב. מסתכל בשני הטלפונים אם היו לו שיחות או הודעות. אומר לי "הכל יכול לחכות", ויושב. "לא הכל יכול לחכות", הוא אומר, "קדימה תתחיל לדבר. מה עושים".

זאת פגישה שניה שלנו. בפגישה הראשונה הכרנו בצורות שונות. תקציר: "אני מנהל חברה גדולה. אני הבעלים והמנהל. יש כ-70 עובדים. מרוויח טוב. אין תלונות. בן 47. הילדים גדולים. האשה עסוקה בעניניה ואני בשלי. אני חושב שהיא רוצה להפרד ממני, ואולי גם אני ממנה. לא יודע. לא יודע מה אני רוצה. כן יודע מה אני רוצה. כמו שהיה בהתחלה. שתתלהב ממני. שתרצה אותי. אבל היא לא. ואני גם לא עוזר לה להתקרב אלי."

בסוף הפגישה הראשונה אמר שהוא רגיל להיות לבד. שתמיד היה לבד. שאדם נולד לבד ומת לבד ובטח גם אני לבד רק שאסור לי להגיד את זה לפציינטים שלי. כך אמר. לא חושב שצריך לחפור בילדות, הוא לא מסכים עם התיאוריות האלה של הפסיכולוגים, אבל אם אני באמת מבקש תמונות ילדות- זה נראה לו משהו מיוחד, הוא סקרן והוא מוכן להביא. אז הביא.

פורש על השטיח הפרוש בינינו על הרצפה שש תמונות. "לא יכולתי לוותר על אף תמונה. לא נכון- יכולתי לוותר על כולם, זה לא כזה חשוב, אבל אם כבר להביא- אז לפחות את השש האלה".

-"לפי מה בחרת את התמונות?"

-"תמונות שמצאו חן בעיני."

-"מה מוצא חן בעיניך בתמונות האלה?"

-"מה, אתה לא רואה?! זה כולם מהתקופה לפני שהייתי לבד."

-"אז כל התמונות מוצאות חן בעיניך, והן מהתקופה שאתה לא לבד".

-"נכון. אפשר לראות את האחים שלי ואותי, כולם איכשהו קרובים אחד לשני. פה אח שלי, פה אמא שלי, פה אבא (לרגע נעצר, התרגשות קלה, כמו גל קל חולף עובר…) כמובן גם אני".

-"אז בתמונות האלה הכל טוב."

-"נכון. מה זה לא יפה? תסתכל! הלוואי וזה היה ממשיך ככה! מעניין מה קרה?!למה זה התקלקל…"

-"מעניין אותך מה קרה, למה התקלקל, למה הפכת לילד ואיש של לבד"

-"טוב, אתה עושה את זה דרמטי מדי. צריך להזהר איתכם, הפסיכולוגים. בסך הכל יש לי עבודה, ואשה, וילדים, וכסף, ובילויים וחברים."

-"נראה שקצת מבהיל הניסוח 'ילד ואיש של לבד' ".

-"אולי…כן…לבד זה בכלל לא תמיד רע. לפעמים זה יותר טוב, אפילו".

אני חוזר אל תמונות הילדות הפרושות לרגלינו:

-"אז איזו תמונה לא רצית שתהיה פה?"

-"הרבה תמונות…(הוא חושב, אני מחכה, אני שואל ומדובב), לא הבאתי תמונה של סבתא שלי. וסבא שלי."

-" לא רצית פה תמונה של סבתא וסבא."

-" (פתאום עולה כעס. המון כעס! בבת אחת!) אני, בחיים לא הייתי משאיר את הילדים שלי אצל אף אחד! לא סומך על אף אחד! הכי סומך עלי ועל אשתי, במה שקשור לילדים! איך זה יכול להיות שאמא שלי ואבא שלי נתנו לסבתא לגדל אותי כמה שנים?!"

-" אין פה תמונה של סבתא וסבא, ואתה כועס מאד על אמא ואבא, שלא גידלו אותך בעצמם."

פונה בפתאומיות לארנק לו, מוציא דף מקופל, פותח ומראה לי-

"או קיי! לא ידעתי אם אני אוציא את התמונה הזאת או לא! זאת תמונה של אבא ואמא שלי, לבד, רק שניהם, כשאני אצל סבתא וסבא! מה יש להם?!…זאת לא תמונה יפה שלהם, אתה רואה? רואים את השיניים העקומות, את צלקת, את הכתמים על הפנים…זה טוב שזה לא תמונה יפה שלהם."

-"אתה כועס עליהם כל כך, מעדיף שתהיה תמונה שלהם שהם לא יפים ולא מאושרים."

-" לא מבין אותם, מה היה בי כל כך דפוק שהם לא רצו לגדל אותי…מה היה כל כך דפוק אצלי…"

-"אתה חושב שאם הם לא גידלו אותך, בטוח היה משהו דפוק אצלך".

-"משהו דפוק חזק! הורים לילד אוטיסט לא מוסרים אותו לסבתא! ילד עם שיתוק לא מוסרים אותו לסבתא! דווקא משקיעים בו!  אבל לא! אותי מסרו לסבתא הזאת! אני לא אומר שהיא לא היתה בסדר, אבל אני כן אומר ששם התחיל הכל."

-"מה התחיל שם?"

-" שאני לא סומך על אף אחד, בעצם גם לא על עצמי עד הסוף. אבל בטח שאני לא סומך על נשים, אם אמא כזאת חלשה שהיא מסרה אותי, אם סבתא כזאת גרועה שהיא הסכימה!…"

הפגישה נמשכת. התיאוריות מתרוצצות בראשי ומקבלות ביטוי באמירות שלו, בהדהודים שלי, עד כמה ילד הוא דבר פגיע ותופס ומקבע דברים בשנותיו הראשונות, וכל חייו יהיו משוקעים בהפנמות ההן, מהילדות.

בפגישה השלישית הוא בא עם שתי תמונות מודפסות על דף רגיל. האחת- בעזרת תוכנת פוטושופ הוא יצר תמונה שבה הוא ואבא ואמא נמצאים על הדשא שליד הבית, בגיל שבו חי בעצם אצל סבתא וסבא. מעין משאלה לשנות את מה שהיה בעבר, למנוע את הפצע…התמונה השניה- הוא ביקש מאשתו לשבת לצידו, לכרוך את ידיה סביב מתניו, להגיד לו שהיא כן רוצה אותו ושימשיכו יחד, והפעיל מצלמה עם timer שתלכוד את המצב הזה ותשמר אותו…הוסיף ואמר שהוא בעצמו לא בטוח שהוא רוצה תמונה כזאת, כי אי אפשר לסמוך על נשים. עובדה.

**

הרהורים אחדים. על כך שבילדותנו אנחנו מגבשים עמדות ויצוגים. מה זה ילד. מה זה איש. אשה. יחסים. מי מוצלח. מי לא. האם ניתן לסמוך. תיאוריות שונות מגלות שוב ושוב את אותה יבשת. יקראו לה יצוגים פנימיים. או סכימות. או עמדות. או הפנמות. או מפה פנימית. מעתה ואילך, קליטת הנתונים מן "השדה" תהיה תואמת לעמדות המוקדמות, שלא יהיה בלבול, שאפשר יהיה לחיות בעולם בר-ניבוי, ללא הפתעות. כאילו הכל ידוע ומסודר בעולם. יותר קל לחיות כך. ..

האם אפשר לסמוך על נשים? (צולם בהצגת המחול "זהבה בת מאה", שלומית פונדמינסקי)
האם אפשר לסמוך על נשים?
(צולם בהצגת המחול "זהבה בת מאה", שלומית פונדמינסקי)

 

 

המלצה על ספר:
"והכלה סגרה את הדלת", רונית מטלון, הוצאת כתר. ספרון קטן, 130 עמודים קטנים וכתב מרווח. כל הספר עוסק בשעות האחרונות שלפני החתונה, איך לפתע הכלה מסתגרת בחדר השינה ומסרבת לצאת וממאנת לפתוח את הדלת. בהיות המשפחה נבוכה ומתוחה, וכולם יושבים בקרבת חדר השינה וממתינים, צפים ועולים זכרונות, כעסים, האשמות עצמיות, האשמת אחרים, קואליציות, ומה לא. ההווי הישראלי מכווץ גם הוא לתוך השעות האלה- הגרנדיוזיות של מסיבות החתונה באולמות יקרים, הקונפליקט היהודי-ערבי, אנשי המקצוע היומרניים ומגוחכים, ועוד. הספר קריא, בחלקו סאטירי פארודי ולועג, בחלקו מלטף ומרחם, וסופו מי ישורנו. מומלץ.