פתיח.

צילום, יש בו שלושה סיפורים: הוא מספר משהו על המצולם. הוא מספר משהו על המצלם שבחר לצלם את האובייקט הזה במקום הזה באור הזה ובזווית הזאת. והצופה בתמונה, גם הוא יוצר סיפור על מה שהוא רואה, וכך מספר משהו על עצמו, שהרי הסיפור שימציא הוא בהכרח משהו מתוכו. זאת הסיבה שהצילום מקבל מקום נרחב (לא בלעדי, ממש לא) בתהליכים טיפוליים. זמינותה של המצלמה (בכל מכשיר טלפון עדכני…) מדרבנת גם היא לשימוש בצילום. ושוב אין צורך לבוא למפגש הטיפולי עם אלבום כבד-משקל-וגודל, מחשב או טאבלט או טלפון עם גלישה באינטרנט- והתמונות בהישג יד ועין. כל שנותר הוא לפתח רגישות, יכולת התבוננות, הבנת נפש האדם, הכשרה לעיסוק בחינוך או באימון או בטיפול פסיכולוגי.

ילד שאינו מצליח לרכוש את הקריאה הרהוטה, ציור האותיות נעשה תוך מתח רב ומאמץ שרירי רב. הוא כבר יודע להגיד שהוא שונא ללמוד. עכשו הכיתה לומדת על חג הפסח. על ליל הסדר. על ההגדה של פסח. הילדים מתבקשים לשאול שאלות. לחפש תשובות. להכין קטע מילולי חדש להגדה, מבוסס על אקטואליה. הילד שלנו, ה"שונא ללמוד", שונא עוד יותר. אבל הוא קיבל מצלמה מהמורה. והוא התבקש לצלם את דף השער של הגדות שונות, ולהכין מצגת, כאשר התמונות הראשונות הן של הגדות שיצאו לאור לפני זמן רב, והתמונות מוצגות על פי סדר כרונולוגי, עד הגדות שיצאו אשתקד.

נער צעיר גר בדרום תל אביב. בן של מהגרים, מבקשי עבודה. יש לו חוש קצב מצויין ואינטליגנציה גופנית מפותחת. אבל הוא כהה עור, העברית שבפיו רצוצה, בגדיו לא כולם תואמים את ממדי גופו, מבטו מושפל, ואין הוא מצליח לשכנע מורים למחול להצטרף לאחד הקבוצות בבית הספר למחול. הוא שם לעצמו מוסיקה בטלפון וזז ונע ומתפתל ומתכופף ושב ומזדקף- ונשאר כפוף. צריך גם מזל בחיים, לא רק שכל או כשרון. מישהו מבחין בו ליד התחנה המרכזית. מציע לו להכנס ליו-טיוב וללמוד תנועות ומקצבים וסגנונות ריקודים ולהפגש כאן בדיוק בעוד חודש. הוא מצלם בטלפון שלו קטעי וידיאו קצרים המתעדים את הריקוד שלו, על רקע גן לוינסקי ולאור תאורת הרחוב. מנהלת המתנ"ס באחת השכונות בתל אביב רואה שתמונה שווה אלף מילים והנער שווה שישקיעו בו. הנער עבר לצפון הארץ מצוייד בצילומים רבים של רקדנותו והפעם התהליך קצר יותר להתקבל לקבוצת מחול במועצה האזורית.

צילום. אפשר להיות הצלם. המצולם. שניהם. דיוקן עצמי. שיאו המורכב של הצילום הטיפולי. וכשיש אנשים רגישים המתבוננים בתמונות ומוסיפים את סיפורם על התמונה- זה השיא של התהליך הטיפולי.

 

חדשות. / בקצרה.

הקבוצות ה"רצות" השנה כבר רצות למרחקים ארוכים, לפסגות ועומקים. לקראת שנה הבאה תיפתחנה כנראה קבוצות נוספות, פתוחות לכל (לאחר ראיון אישי), באזור קרית טבעון.

בדף הפייסבוק שלי מתווספות תמונות ממופעי מחול, נופי עיר ואדם, חופי ים.

https://www.facebook.com/zvika.toren

 

חוויות / מחדר הטיפולים.

היא אשה בשנות ה-40 לחייה. עוד בטרם התיישב גופה מלוא כובדו בכסא, כבר היא מדברת ומספרת. חייה עמוסים אירועים ורגשות ועליה לנצל כל דקה להעביר לי מה קורה לה. חשוב לה שאדע בדיוק. היא אומרת שרוב הזמן היא מדברת ואני שותק, אבל המעט שאני אומר לה- הרבה פעמים היא זוכרת את המשפטים האלה היטב והיא בודקת שוב ושוב מה זה בשבילה, ותמיד היא יוצאת עם משהו חדש ומפתיע לעצמה. היא היתה מורה, אבל התעייפה, וגם אף פעם לא ממש השתלטה על הילדים בכיתה, והיא מרגישה שעכשו עליה לעשות שינויים בחיים.(האם לזה קוראים משבר גיל ארבעים, גם כשזה בגיל ארבעים ושש? האם הספר "למה שלא תחיה פעמיים" של קרלו שטרנגר מדבר על זה?)

היא מתלבטת מה לעשות. נמאס לה מהוראה. שני הילדים שלה כבר גדולים ולא צריכים אותה כל הזמן. יש להם תכניות, יש להם חברים, לאחד מהם יש חברה קבועה והם מרבים להסתגר בחדרו או לשבת במטבח או לבלות בחוץ. השני צעיר יותר, אבל גם הוא מלא עשייה ואין לו זמן לאמא שלו. הוא מוכשר גם בשפה וגם במדעים מדוייקים והכל מעניין אותו, חוץ מתקופות שהוא במין דכאון כזה ושום דבר לא מעניין אותו. בעלה הוא איש עסוק, גם הוא לא צריך ממנה הרבה. מספיק לו שיש אוכל, שהילדים מטופלים, שלא מבזבזים יותר מדי כסף, שכולם פחות או יותר מרוצים. היא לא מרוצה. אבל הוא לא יודע מזה. בפעמים היחידות שניסתה לשתף אותו, הוא גילה סימני עצבנות וחוסר סבלנות, שאל אותה למה היא מספרת לו את כל זה, והציע לה להתאפס מהר על החיים ולזכור שיש תקופה בחיים שאשה עוברת שינויים הורמונאליים שמשפיעים על כל מה שהיא חושבת ומרגישה, וזה לא נכון בתקופה כזאת להתייחס ברצינות למה שחושבת ומרגישה כי זה ממילא יחלוף. אז היא לא משתפת אותו יותר. היא אומרת שהיא לא מכחישה את השלב הזה בחיים וקראה על זה הרבה ומדברת עם חברות שלה שנמצאות בגיל דומה, אבל זה לא אומר שצריך להמעיט בערך הדברים שהיא מרגישה וחושבת. והיא מרגישה רע. כל יום הוא סתם יום מכביד. והיא חושבת שעליה לעשות שינוי בחיים.

עשינו הפסקה במפגשים. היא הלכה לייעוץ תעסוקתי. עשתה מבחנים כאלה, מעייפים, שמונה שעות. אמרו לה תוצאות. דווקא היה נחמד מה שאמרו לה. שיכולה לעשות הרבה דברים. אבל לכל מיני תעסוקות ומקצועות היא צריכה ללמוד ולהכשיר את עצמה. לא מפחיד אותה ללמוד. היא יודעת שהיא לא טיפשה. היא לא יודעת אם תהיה לה סבלנות ללימודים רציניים וארוכים. אבל היא מוכנה לנסות. כסף זה לא בעיה ממש. יש להם מספיק. חזרה אלי. לא יודעת מה לבחור. אני מציע לה לקחת מצלמה ולצלם בעלי מקצוע שעוסקים במה שהיא אולי מעוניינת. (אני מניח שבמקום שבו תהיינה תמונות רבות, והן תראינה ענין והתלהבות, ואם תשוב שוב ושוב ותצלם מישהו מסויים-)

עשינו הפסקה. עד שהיו לה מספיק תמונות, על פי הגדרתה. הסתכלנו בתמונות. בלט שהיא התמקדה בבעלי מלאכה, מלאכות יד. אמרה שבא לה להפעיל את הגוף שלה, לא כל הזמן בעיות שמעייפות את המוח. יודעת שיש לה ידים טובות. תמיד התלהבו ממה שעשתה בחוגי אמנות שונים. צילמה עושה תכשיטים. צילמה מוכרת תכשיטים. צילמה בסטודיו לקדרות שימושית. צילמה איש אחד שכורך ספרים. אוהב ספרים. יודע שזה משהו שהולך ונעלם מן העולם של הצעירים. מקווה שכמו אופנה- זה יעבור והספרים ישארו בכל זאת. ישובו לאופנה. התלהבה מאד. חזרה לשם וצילמה. מקרוב. מרחוק. באור אפלולי. קרן אור יחידה דרך החלון.

החליטה ללכת לחוג צורפות, ללמוד ליצור תכשיטים. החליטה להיות אסיסטנטית של כורך הספרים וללמוד ממנו את מלאכת הכריכה. גם היא מאד אוהבת ספרים. נהנית לצלם. נהנית להביא תמונות של התוצרים. אנחנו עוסקים במה שבתוכה. לא מתעכבים על התמונות. הצילום אינו העיקר. הוא אמצעי. וכשאין בו צורך- הוא עלול להיות הסטה מהנושאים המשמעותיים. גם את זה צריך לזכור. אני מתעקש לדבר איתה על מה שבתוכה, לא על התוצרים החיצוניים, אל על מה שהם מהדהדים מתוכה.

באחד המפגשים אנחנו מסיימים בשעה היעודה, היא קמה, מותחת את שמלתה, בודקת במראה את שערה, אומרת שלום ויוצאת. אחרי צאתה אני מוצא תמונה שנפלה לה מהתיק אל הרצפה. אני מרים את התמונה ומתבונן בה. זאת היא וכורך הספרים, ידיו כרוכות סביב גופה, שניהם עומדים מול הים. צילום. שפה להעביר מידע. תמונה אחת שווה אלף מילים. ומשאירה הרבה שאלות. במפגש הבא התמונה הזאת תהיה מונחת על השולחן הקטן שנמצא בחדר.