פתיח

העלון הפעם מוקדש להשפעה של אחים זה על זה. פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, התייחס בעיקר לקשרים של האם והתינוק, כמכריעים בהתפתחותו הפסיכולוגית של הילד. גם וויניקוט אמר "אין דבר כזה תינוק, באשר יש תינוק יש גם אם" (וויניקוט: "הכל מתחיל בבית", "משחק ומציאות"). לאחר מלחמת ויטנאם, כאשר אבות רבים לא שבו משדה הקרב, או שבו לארצות הברית ובגלל הלם קרב לא היו יכולים לשוב לתיפקוד תקין במשפחותיהם, החלו המחקרים והתיאוריות לייחס חשיבות רבה יותר והבנה של מקומו של האב במשפחה ובהתפתחות הילדים (עלי כץ: "אינטליגנציה אבהית"). על מקומם והשפעתם של האחים זה על זה התמקדו החוקרים ההתפתחותיים בשלב מאוחר יותר. מריבות בין אחים שוב אינן נתפסות כמלאות עוינות ותוקפנות, החיים בצילו של אח מוכשר במיוחד או החיים לצד אח הסובל מקשיים קריטיים (אוטיזם? מחלת סרטן? פיגור? ) גורמים לדינמיקה מיוחדת במשפחה ולהתפתחות קווים אישיותיים שיתקבעו אל תוך החיים הבוגרים, גם לאחר שרוב הילדים הפכו לבוגרים עצמאיים (מירב בורג-מלכי: "התמודדות של אחים לילדים עם צרכים מיוחדים"). החיים המיוחדים של תאומים, בעיקר תאומים זהים, קבלו תשומת לב מיוחדת בשנים האחרונות, מתוך הבנה שיש לצמידות הזאת השפעה מרחיקת לכת על התאומים (רונית פלוטניק: "שנינו ביחד וכל אחד לחוד").

חדשות. / בקצרה.
קורס פוטותירפיה עומד להיפתח בימים הקרובים במרכז שילוב אשר בקרית טבעון. לאחר פירסום באינטרנט ולאחר שני ימי חשיפה- הקורס מלא.

אתיקה מקצועית הוא נושא שהוכרז על ידי משרד החינוך מחוז הצפון כנושא מרכזי השנה. גם כנס הפסיכולוגים המחוזי עסק בנושא זה מהיבטים שונים. ניתנה לגננות הרצאה מעוררת מחשבות לקראת גיבוש כללי אתיקה. גם באחד העלונים הקרובים יהיה עיסוק בנושא זה.

המחזור הראשון של ההכשרה לטיפול בגשטאלט, של המכון הישראלי לגשטאלט ובחסות אוניברסיטת בר אילן, עומד לסיים את לימודיו והכשרתו בסוף שנה זו. תרמתי למסלול ההכשרה הזה סדנאות אחדות. סדנת "פוטותירפיה וגשטאלט" כבר התקיימה. "סדנת חלומות" כבר התקיימה. הסדנה על "טיפול זוגי ומשפחתי, לאור תורת המערכות והטיפול בגשטאלט" מתנהלת בשבועות אלה, ויש בה שילוב של לימודי תיאוריה יחד עם חקירת (exploration) משפחת המוצא והמשפחה הנוכחית.

 

חוויות מחדר הטיפולים / מפגש קבוצתי.

בקבוצה ארבע עשרה משתתפות ושני משתתפים. הגיל הממוצע הוא עשרים ושש, ובפגישה הקודמת התמקדה הקבוצה בהבדל בקשרים עם אבא והקשרים עם אמא. אנחנו בפגישה ששית, מתוך ארבע עשר מפגשים.

משתתפת א': "אני רוצה להגיד משהו. בפגישה הקודמת דברנו הרבה על ההורים, ואני חשבתי על מי אני ואיך נעשיתי כזאת. אני חושבת שזה בגלל אחותי. לא שהיא אשמה במשהו, אבל בכל זאת הנוכחות שלה במשפחה שלנו עשתה לי את זה. היא מבוגרת ממני בשנתיים, וכשהייתי בת ארבע או חמש, היא חלתה במחלה קשה וההורים שלי היו איתה הרבה בבתי חולים ונסעו איתה לכל מיני רופאים וטיפולים. ראיתי אותם כמה קשה להם. הם עשו משמרות והיו חוזרים הביתה עייפים נורא. אני זוכרת שהיו לי חלומות רעים ונורא רציתי לשתף אותם, לפעמים הייתי מתעוררת מבוהלת באמצע הלילה ורציתי שמישהו מהם יבוא ויהיה אתי קצת, אבל ויתרתי. לא הייתי מסוגלת להעמיס עליהם עוד. אני זוכרת איך אני יושבת במיטה, בוכה לעצמי, ולא קוראת להם. למדתי להסתדר לבד עם מה שיש. ככה אני עד היום. זה שאני מדברת ראשונה עכשו- זה המלחמה שלי בעצמי להשתנות. כן לפתוח את הפה. כן להגיד מי אני. שיראו אותי…(מתרגשת…)כן, אני רוצה שיראו אותי. ההורים שלי, אני מרגישה שהם וויתרו עלי, אולי אני עזרתי להם באיך שהתנהגתי, אבל הם וויתרו עלי. אחותי החלימה, היא היום עצמאית, עושה מה בראש שלה, מבקשת מהם מלא דברים, דורשת מהסביבה להתייחס אליה, ממש ההיפך ממני. היא כנראה רגילה ככה, אני לא…אני לא יודעת לבקש לעצמי דברים, יותר קל לי לבקש בשביל אחרים, מאשר לבקש לעצמי…


מנחה- "את מוזמנת להסתכל אל מי ועם מי את מדברת עכשו. ואיך זה בשבילך."

מסתכלת רגע סביבה…רואה שהכל מסתכלים אליה, רואים אותה, מקשיבים לה…

"יווווו, למה נחשפתי ככה (מתרגשת, דמעות….) אני מצטערת…"

מבחינה שמישהי בוכה, פונה אליה-

"סליחה, סליחה אם הכבדתי עליך, עליכם, לא התכוונתי, פשוט- לא יכולתי יותר לשתוק, בפגישה הקודמת היה לי כל כך הרבה מה להגיד ולא אמרתי כלום…" (משפילה מבט, מתכווצת בכסא)

מנחה- "את עושה משהו שאת מאד לא רגילה לעשות. למדת לא להיראות ולא לבקש. עכשו את עושה משהו אחר. צריך הרבה אומץ וכוח בשביל זה. תדאגי לך- שבי ישיבה נוחה על הכסא, קחי נשימות עמוקות שיתמכו בך, תסתכלי באנשים סביבך ותראי איך זה בשבילם לראות אותך, להקשיב לך…"

משתתפת ב': "אני דווקא שמחה שאת מדברת, יהיה לי יותר קל לדבר אחריך. גם אני גדלתי עם אחות שהיה קשה לי איתה. אבל לא בגלל שהיא היתה חולה או משהו כזה. היא היתה גאונה. עד היום היא מוכשרת בצורה בלתי רגילה. ההורים שלי תמיד רשמו אותה להמון חוגים, הלכו להופעות שלה, קנו לה מה שצריך כדי שתוכל להשתתף בחוגים נוספים, כל הציוד שצריך…אני לא הייתי כזאת. הייתי סתם בינונית….אני זוכרת איך ההורים שלי היו חוזרים מבית ספר אחרי ששמעו עליה. כל כך קנאתי בה. כל כך רציתי שגם ממני הם יהיו מרוצים ככה…הם היו בסדר אתי, אבל אני הייתי לא משהו מיוחד…(נרגשת מאד)…דווקא כאן אני לפעמים אומרת משהו ואתם מקשיבים לי, אתם ממש שמים לב מה אני אומרת ומגיבים, תמיד מחדש אני מתפלאת, אני אומרת לעצמי- 'מה, אולי אני בכל זאת חכמה?'…הנה, עכשו אני כבר נלחמת בעצמי. מצד אחד אני מצטערת שהתחלתי לדבר ומצד שני אני לא רוצה להמשיך איך שהייתי."

משתתף ג': "ואיך הקשר שלכן עכשו עם האחיות שלכן?"

משתתפת ב' (בעצב): "עד היום אנחנו לא בקשר טוב….אני לא מצליחה לא לכעוס עליה, ואולי היא מרגישה את זה…אנחנו בסך הכל שתי אחיות, ואין בינינו קשר טוב, חבל…."

משתתפת א': "אני דווקא בקשר טוב עם אחות שלי.

מנחה- "אתה יכול לנסח מה שרצית להגיד, לא כשאלה אלא כאמירה?"

משתתף ג': "טוב, האמת שלא התכוונתי לדבר. אולי בעצם כן, אם שאלתי ככה. אני, יש לי אח מוכשר בטירוף. כל דבר שהוא עושה- יוצא טוב! ממש! מעצבן! אני, הדבר היחיד שהייתי יותר טוב ממנו, זה בלהכניס לו מכות. הוא לא ידע להרביץ ולא ידע להתגונן. אני לא מאמין שאני מספר לכם את זה….הייתי מחכה שההורים לא יהיו בבית, והייתי מכניס לו מכות, בעיקר הייתי נותן לו אגרופים לבטן, כאלה שלא משאירים סימן אבל מכאיבים נורא. הוא היה מנסה לברוח ממני, אבל הייתי תופס אותו ומכניס לו. הוא היה בוכה, לפעמים בוכה נורא, ואני דווקא שמחתי שגם הוא סובל קצת. הוא לא הלשין עלי אף פעם, אולי, כמו שאת אומרת, הוא הרגיש לא בסדר שכולם מחמיאים לו ואותי שומרים בצד…:

משתתפת ד': "ואיך אתם היום? אתם בקשר?"

משתתף ג': "מה שאני רוצה להגיד, זה שמאז שלמדתי להרביץ לו- אני מרביץ. לפעמים אני בעצמי לא אוהב את זה, אבל רוב הזמן אני נהנה לגלות שיש לי כוח ואומץ ולא מפחיד אותי ללכת מכות…בעצם, אולי זה כבר לא נכון…אשתי רואה שאני הולך מכות, וממש קשה לה לסבול את זה. גם אני כבר לא סובל את עצמי בגלל זה…אולי אם אח שלי היה מלשין עלי, וההורים היו מגיבים חזק, אולי לא הייתי מרביץ היום….מצחיק, לפני כמה שנים אמרתי לו תודה על זה שכשהיינו ילדים הוא לא הלשין עלי להורים, עכשו אני רוצה להגיד לו- חבל שלא אמרת להורים…"

משתתף ח': "אני דווקא מקנא בך שאתה יודע להרביץ. אני בדיוק כמו אח שלך, תמיד הייתי כזה מצליח, ההורים היו משוויצים בי כשבאו אורחים, למשל, אבל לא ידעתי, ממש לא!, איך נותנים מכות. כמה פעמים בבית ספר ילדים ניסו להתחיל אתי, אבל עזבו אותי, אני חושב שלא היה כיף להציק למישהו שבכלל לא מחזיר כלום….אח שלי הוא פתוח כזה, הוא קצת שוויצר, יש לו רשיון נהיגה מוקדם, יש לו בגדים מיוחדים, תמיד יש לו בנות חברות…אני לא…"

משתתפת ט': "אני זוכרת שבאחת ההפסקות נסיתי להתחיל לדבר איתך, ונראית לי שאתה לא רוצה, אז עזבתי…"

משתתף ח': "כן, גם אני זוכר את זה. התעצבנתי על עצמי שאני לא מראה לך שזה נורא כיף שאת באה ומתקרבת אלי. הייתי יבש כמו צנון. אני כאילו מפחד, אני לא יודע אפילו ממה. אני לא יודע איך לעשות את זה. …"

משתתפת י': "אני לא מפחדת מקשר עם בנים, בטח לא מקשר עם בנות, אני מתכוונת סתם קשר, אבל אני לא מרשה לעצמי. אם מדברים על אחים ואחיות, אחות שלי נפטרה מסרטן כשאני הייתי בת תשע, היא היתה בת שבע, ואני מאז עושה הכל  למען ההורים. פחדתי שהם יפלו, בעיקר פחדתי שאבא יתמוטט, ונשבעתי לעצמי שאני אעשה הכל בשבילם. אז אני לא יכולה לעבור לגור עם איזה גבר ולעזוב אותם…"

משתתף  ח': "אז מה אם אני ארצה להיות איתך בקשר, את לא תסכימי?- סתם סתם, את לא צריכה לענות….."

מנחה- "זה מעניין שמצד אחד אמרת שאתה מפחד מקשר עם בנות, מצד שני אתה מציע מיד קשר לבת אחת שנמצאת כאן, ואתה מציע למישהי שאמרה שהיא לא תעבור לגור עם איזה גבר….כאילו איתה זה בטוח לא ילך, אז אני יכול לעשות את עצמי מתחיל איתה…."

משתתף ח': "זה די נכון….לא חשבתי שזה יהיה שקוף כל כך. החלטתי שאני אנסה לצאת מפה עם איזה חברה, כי הרוב בנות חכמות כאלה. מצד שני אני לא יודע מה אעשה אם מישהי תסכים…"

מנחה- "התחלנו את הפגישה הזאת בדיבורים על הנוכחות של אחים ואחיות ומה זה עשה לנו. אנחנו עומדים לסיים את הפגישה בדיבור על בני ובנות זוג. אולי זה לא מקרי. התיאוריות אומרות שבמשפחת המוצא, בבית, יש מעבדה בטוחה להתנסות בקשר עם בני גילנו, עם אחינו, ואז יוצאים לחיים ומפעילים את הכישורים על בני גילנו, ליצור איתם קשר סתמי או משמעותי או להימנע מקשר…"

 

 

ד"ר צביקה תורן, פסיכולוגיה וצילום

www.zvitoren.com | לתגובות zvitoren@netvision.com