פתיח

לאחרונה אני מרבה לצלם רוקדים ורוקדות. בשעורים והופעות. מלבד התשוקה לרקוד, מלבד שפת הגוף המציירת תנועות, שלא לדבר על זה בזה לתמוך וזו על זו לסמוך, מצבים רבים במחול מייצגים מצבים אנושיים יומיומיים, או תקוות, או אכזבות, או כמיהה לניראות, או תנועה מאיפוק לפראות, או-…

השפה הויזואלית תופסת את מקומה הנרחב של שפת המילים, אולי בשל חוסר הסבלנות לאיטיות שבקריאה מהורהרת, אולי משום התאוצה בקצב החיים , אולי בשל זמינות המצלמות והתוצר המיידי.

מתרבות הסדנאות לפוטותירפיה.

זוג בריקוד

מחדר הטיפולים/החייאה מחדש של אבדן, של פרידה, של אבל.

יושבת קבוצה בחדר קטן וחמים. תקרה נמוכה, שטיח מקיר אל קיר, כסאות פשוטים, שולחן אחד בפינת החדר עם כיבוד קל ומשקאות חמים וקרים. יושבים בקבוצה עשרה אנשים, שני גברים ושמונה נשים. זה היום הרביעי ביחד, מבוקר עד ערב. מחר היום החמישי, יום הפרידה והפיזור. אין זמן לשקט. השעון מתקתק בלא קול ומונה את הזמן החולף ואינו שב. אשה צעירה, בשנות העשרים לחייה, מבקשת לדבר. היא נרגשת. היא לא ישנה בלילה כי כל כך חיכתה לבוקר, לקבוצה.היא באה ממשפחה של חמש נפשות. אולי ארבע. תלוי איך מסתכלים על זה. אמא ואבא והיו שלושה ילדים. נותרו שנים. על זה היא רוצה לדבר. בעצם, היא רוצה לבכות. אבל אסור. אמא לא הסכימה עם הקביעה שהבן שלה התאבד (האח של הדוברת בקבוצה), אמא אומרת שזה לא יכול להיות, שהיא היתה קרובה אליו מאד והיתה יודעת אם היו לו מחשבות כאלה. אמא לא הסכימה לנתיחת הגופה. ברור לה שזאת היתה תאונה וזהו! לא הבן שלה יעשה מעשה כזה! יש תקשורת טובה במשפחה. המשטרה רוצה לסגור את התיק, אז היא מחליטה שזה התאבדות. אז גם לא צריך לבדוק רשלנות או אשמה של מישהו. חוץ מאמא, שאם זאת התאבדות היא תרגיש כל כך אשמה עד שתתאבד גם היא , או –לפחות- תשתגע. אז אסור היה לדבר עליו בבית, על האח. מת מתאונה וזהו! לא הולכים אל קברו, כי אמא לא מרוצה מהמקום שקברו אותו. בשבילה הוא חי ומת בתוכה, וזה מספיק. לא עושים אזכרה או טכס כלשהו, המשפחה לא מתכנסת, כי אמא כועסת על אנשים שהיא יודעת שמתלחשים מאחורי גבה ואומרים שהוא בכל זאת התאבד.

עכשו, בקבוצה, אחותו של האח-שכנראה-התאבד רוצה סוף סוף לדבר עליו! אתמול אחר הצהרים היא נסעה לבית ילדותה, מרחק לא רב, ו"גנבה" תמונות של האח שאמא מחביאה בשקית נפרדת בארון הבגדים שלה. כבר הבינה שבסדנה הז\את אפשר להביא תמונות במקום מילים, או בנוסף למילים. הביאה את כל השקית. אני מציע שתבחר שש תמונות של האח ותראה לנו. תלמד אותנו מי הוא היה. ככל שחולף הזמן, ידיה רועדות, וקול בכיה, בהתפרצויות קצרות ובריסון רב, הולך וגובר. היא בוחרת שש תמונות ומספרת לנו מה רואים בכל תמונה. אין תמונה, ולו אחת, של כל המשפחה יחד. היא אומרת שיש תמונות כאלה, אבל היא כל כך כועסת על אמא שלא מרשה לדבר עליו, שלא רוצה תמונות שאמא והוא מופיעים יחד!

אנחנו, כל המשתתפים, יושבים ודומעים. בכיה המכה גלים גלים בקירות החדר, מכה גם בנו. אני מבקש ממנה לבחור תמונה אחת, המשמעותית יותר מן האחרות. היא בוחרת. אחיה משחק כדורסל, בדיוק יצא מידיו הכדור בדרך אל הסל. אנחנו מפנים את השולחן הפינתי מכל הכיבוד שיש עליו, מעמידים את התמונה צמוד לקיר בעזרת סרט דביק, היא גוזרת ניירות צבעוניים ומעצבת את סביבת התמונה, בעיקר אדום ושחור וצהוב.

מישהו מוציא מצלמה ומצלם את התהליך הזה, את הכנת שולחן האבל. את ממחטות הנייר רוויות הדמעות שמצטברות גם הן על השולחן. את האחות שאיבדה את אחיה ולא נפרדה די מדמותו החיונית והאנרגטית כל כך, משחק כדורסל. היא מבחינה שמצלמים, מסירה את התמונה של אחיה מהקיר, ומבקשת להצטלם כשהתמונה לצד ראשה. היא מנשקת את התמונה ואומרת שהוא היה הרוח החיה בבית, שההורים היו כבדים ורציניים, שהם נבהלו מכל מיני דברים, ואת אחיה יכולה היתה לשתף באירועים אישיים ודילמות אישיות. אמנם צעיר ממנה, אבל חכם בחיים.

אנחנו עומדים בשני טורים. היא עוברת בינינו בהליכה איטית,עם התמונה שלו בידיה, היא פונה לכל אחד ומספרת משהו על האח האובד, וכל אחד עונה לה במשפט קצר. כמו-"זה באמת עצוב", או- "המקום ינחם אותך", או- "היה לך באמת אח נפלא", וכדומה. הבכי רב בחדר, אני מדמה את הקירות זזים ומפנים מקום, כי אין מקום גם לנשימות וגם לכל הבכי הזה.אחד הגברים פורש מהטור העומד, מתיישב ומתיפח. אחר כך יגיד שהיתה תקופה שחשב להתאבד ועכשו הוא מבין כמה זה אכזרי כלפי מי שנשאר בחיים מהמשפחה. בינתיים אנחנו ממשיכים בטכס של פרידה ואבל, ולפני שמתיישבים במקומנו- מצטלמים כולנו יחד עם האשה האבלה והתמונה בידה. עכשו שלב של שיתוף, כל אחד מספר לה בקצרה מה זה היה בשבילו, השעה האחרונה הזאת.

לאט לאט נרגעים. מרימים מבט. מי שרוצה- נוגע. מי שרוצה- אומר עוד משהו. תמונת האח מודבקת שוב לקיר, ושאר חמש התמונות מונחות על השולחן. כל מי שירצה להתבונן- יוכל במהלך ההפסקה.

בסוף הסדנה יקבלו המשתתפים סדרת תמונות מחיי הקבוצה. התמונה הקבוצתית עם האשה המתאבלת ונפרדת, עם תמונת האח, תקבל תגובות רבות במפגש הסיום, ביום חמישי אחר הצהרים.

בשולי הדברים
ספרים ומאמרים על שימוש בצילומים בתהליך טיפולי- יש כבר לא מעט חומר.
מאמרים שלי, שפורסמו בכתבי עת מקצועיים, נמצאים באתר "פסיכולוגיה וצילום".
מומלצים ספריו של Akeret מהשנים 1973 ו-2000,
וכן הספר רב הידע על פוטותירפיה משנת 2008 בעריכת Loewenthal

*

ילד מול בית
צילום אילוסטרציה

המלצה

ספר השירים "רגע" של ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולנית. יש בו עיסוק רב בנפש. יש אפילו שיר ושמו "על אודות הנפש בקצרה". וגם "חדרו של מתאבד". ועל הזקנה יהיה השיר "פרופסור זקן". וגם "יש המממשים את החיים". ללמדנו שכותרות גדולות הן נסיון לארוז יחד הרבה רגעי חיים קטנים. הספר הזה מונח דרך קבע על שולחני בחדר הפגישות.