פתיח

החגים מאחורינו. הסתיו לפנינו. ובהווה- במקומות שונים בעולם מתחוללות סערות. גם כאן, במזרח התיכון. רציתי לכתוב- עכשו שיגרה. האם לזו תיקרא שיגרה? ובכל זאת, נעשה לביתנו, לקהילתנו, לעצמנו, מה שנוכל. לא תמיד פשוט. לא תמיד קל. מה שנוכל. Gary Yontef כתב ספר בשם In search of good form. בספר הזה הוא אומר כי כל אחד עושה את הטוב ביותר שהוא יודע ומסוגל לעשות למען החיים בצורה הטובה ביותר שלהם, וגם התנהגויות בוטות או פוגעניות, אף כי אין לתמוך בהן או להצדיקן, אבל הן תוצר חיצוני של המאמץ והחיפוש אחר צורת חיים טובה יותר. אינני מדבר פוליטיקה ומזרח תיכון, אני מדבר על המרחב האישי, המשפחתי, הקהילתי.

אבא ובנו/ מחדר הטיפולים (בפוטותירפיה)

טלפן איש צעיר למדי, אולי שנות השלושים הראשונות לחייו, שאל בהיסוס אם מישהו נוסף מאזין לשיחה, אם היא מוקלטת, ומשנענה שהשיחה דיסקרטית וכפופה לכללי האתיקה של הפסיכולוגים, סיפר שיש לו בן שמעצבן אותו. מעצבן אותו כל כך! יותר משהוא כועס על הבן, הוא כועס על עצמו שהוא כועס כל כך. אמו, הסבתא של הילד, מעודדת אותו לארגן לעצמו יעוץ או טיפול או משהו כזה. הרהב זמן היא מנדנדת לו, הרבה זמן הוא רוצה ולא עושה, ועכשו הנה הוא מטלפן. לא נעים לו ממנה, כי היא צודקת, ולא נעים לו לספר איך הוא מתנהג באמת, וזאת הסיבה שנמנע עד כה. מבקש שאני אהיה איתו עדין בפגישה. אמרו לו שאני עדין, בגלל זה התקשר דווקא אלי. שאלתי אם גם הוא איש עדין. היתה שתיקה. שנמשכה. ואני אמרתי שאפשר לדלג עליה. הוא אמר שזאת שאלה טובה. רוב האנשים יגידו שהוא לא עדין בכלל, אפילו גס לפעמים, רק אשתו יודעת כמה הוא שביר מבפנים. קבענו להפגש. יום ושעה ומקום.

אנשים בים
(התמונה היא אילוסטרציה בלבד ואין קשר בין המצולמים לתוכן הכתבה)

והוא בא. איש נמוך קומה. צנום. עינו שקועות בחוריהן וגבות עבות מסוככות עליהן. שפתים דקות. זיפי זקן על פי צו האופנה לגברים. בגדים פשוטים- חולצה אפורה עם חמישה כפתורים, מכנסים כחולים, סנדלי "טבע נאות". נכנס מהר לחדר, עוצר על ספו, מחכה להוראות ממני היכן לשבת. אני אומר שישב היכן שנוח לו, שאין מקומות שמורים. הוא שואל אם יש מקום שאני יושב בו. אני שב ואומר שאין מקומות קבועים לאף אחד. הוא מתקדם למרכז החדר. מחכה אני אשב על אחד הכסאות ומתיישב על אחד משני הכסאות הנותרים. מתחיל לדבר מיד.

אשתי שלחה אותי עם משימה. לבוא עם פתרון לאגרסיביות שלי כלפי הבן שלי. אמא שלי מצפה שכבר בדרך חזרה אני אדווח לה איך היה. הן צודקות. אני כל כך כועס על הבן שלי! אני ממש יכול להכניס לו מכות! אני לא עושה את זה. אני עוצר את עצמי. אבל זה מה שהייתי רוצה לעשות. באמת. הוא כל כך מעצבן! לא אמרתי בן כמה הוא. נגיד בן שבע, כיתה בית. אתה רוצה לדעת איך הוא מעצבן. חשבתי על זה הרבה בדרך. מה מוציא אותי מדעתי עד שאני מוכן להתנפל עליו במכות ואגרופים? זה יהיה מוזר מה שאני אגיד…הכי מרגיז אותי שהוא לא מקשיב לי. אני אומר לו לעשות משהו, לעשות משהו, או להפסיק לעשות משהו, והוא פשוט לא שם עלי! כאילו אני לא קיים! זה משגע אותי!

(אני, צביקה, תקוע עדיין בתחילת השיחה. אשתו שלחה אותו, אמו מצפה ממנו…מה ערכו בעיני עצמו? עד כמה הוא מנהל את עצמו ועד כמה חייו מנוהלים על ידי אחרות? מה המודעות שלו בענין זה. האם זהו ה-unfinished business שלו? ציין שהדבר שהכי מרגיז- שהילד לא מציית לו…. לא מציק לו שהילד משאיר את בגדיו על הרצפה, או שהוא מרביץ לאחותו, או שהוא הולך לישון מאוחר ומתקשה לקום בבוקר…האם ערכו העצמי של האבא תלוי עד כמה מצייתים לו? עד כמה אחרים מוצאים לנכון להתייחס אליו כבוד והערכה? ומה היו יחסיו עם אביו? עם אמו?…)

(ועוד משהו- כל נושא לא פתור המעסיק את האדם, יבוא לביטוי בשלב זה או אחר של המפגש הטיפולי, כאן ועכשו. אני חושב על כך שניסה לפתות אותי להורות לו היכן לשבת, על שתי הנשים שנמצאות איתו כל הזמן בחדר למרות שאינן נמצאות כאן פיסית- זו מנדנדת, זו שולחת, זו מצפה…והיכן הוא, ומה קולו)

הפגישה נדדה בין המרחבים השונים של החיים כאשר הנושא המרכזי הוא- "אני יודע לציית, אני יודע להקשיב למה שאומרים לי, למה הבן שלי לא מסוגל להקשיב לי."

הארכנו ספונטאנית את הפגישה. השלב הבא- האם אתה מרוצה מזה שאתה מציית ומקשיב? שאמך מנדנדת ואשתך מצפה? התשובות נדדו בהדרגה מ"כן" אוטומטי, בתוספת "כך צריך להיות בין אמא לבן, ככה זה בין בני זוג", ועד לדמעות של ילד שנזכר שרצה כל כך הרבה דברים אבל זה לא עניין אף אחד, היו מרוצים רק כשעשה מה שאמרו לו לעשות.

המשכנו. הכעס על הבן שמצליח לעשות מה שאבא שלו רצה ולא הצליח. לעשות מה שהוא רוצה ולא רק מה שאומרים לו. הקנאה בבן שלו מעבירה אותו על דעתו. הכעס שלו על עצמו שהוא כזה רכרוכי עד היום, מופנית מעצמו אל הבן שלו.

לקראת סיום הפגישה בקשתי ממנו לצלם בכל יום תמונה אחת של בנו, תמונה שהוא גאה בבן שלו שעושה כך וכך. לא סתם לצלם את הילד עומד בפוזה למצלמה, אלא לצלם את הילד כשהוא עושה דברים שמוצאים חן בעיני האב. קוויתי שדרך העינית הצרה של המצלמה אבא יצליח לראות חלקים של בנו שאינו יודע אותם כלל…

ילד ברומניה
(התמונה היא אילוסטרציה בלבד ואין קשר בין המצולמים לתוכן הכתבה)

היה עלי לדרבן את האב ביומיים הבאים, לטלפן ולומר לו שלא קבלתי תמונות, והוא התגייס למשימה, למד להנות ממנה, המשיך לצלם את הבן ברגעים טובים גם כאשר לא הנחיתי לעשות כן.

כעבור שמונה מפגשים הביא אלבום שיצר בעזרת אחת החברות. אלבום עם התמונות הטובות של בנו. ארגון שונה וחדש של השדה (תיאורית השדה של קורט לוין…), של הסביבה, של הילד. לא עוד התמקדות רק בענינים המעצבנים, אלא גם בחלקים המרווחים ומשיבי נפש וגאוות אב. תוצר לואי- הילד התחיל לשמוע קריאות התפעלות של אבא ממנו….

 

המלצה לספר

"משגעת פילים", ספר כאילו-לילדים של אורי אורלב, הוא ספר להורים וילדים העוסק במעגל הקסמים של הילדה והוריה. הם רואים בה בעיה, היא מתנהגת כבעיה, ובעקבות ראייתם אותה כבעייתית מחריפה את התנהגותה בבית ומוסיפה חומר לדימוי השלילי שיש לה בעיניהם. מעגל סגור?- הוא בכל זאת נפרץ ומשתנה לטובה…לפעמים טוב לקרוא לילד, יש כאן מסר- "גם כשאנחנו כועסים עליך, אפילו מאד, אנחנו אוהבים אותך".

חדשות ועידכונים

  • כתובת האימייל היחידה הנכונה מעתה ואילך היא zvitoren@gmail.com
  • בחודשים הקרובים תתקיימנה סדנאות פוטותירפיה בהנחייתי בארבעה כנסים מקצועיים לפחות, בנוסף לכנסים בהם הנושא שונה.
  • הערות והארות תתקבלנה בברכה באימייל האישי או באתר שלי או בפייסבוק בפרטי.