פתיח.

תבואת שגעון / ר' נחמן מברסלב

פעם אחת אמר המלך לאהובו המשנה למלך: "באשר אני חוזה בכוכבים ראיתי שהתבואה של השנה כל אוכליה יכנס בהם שגעון. ובכן, תן עצה ידידי: מה נאכל השתא?"

ענה ואמר המשנה למלך: "אין זאת עצתי, אדוני המלך. תן צו להכין למעננו תבואה של אשתקד די צרכנו ולא נאכל כלל מיבול השנה."

חזר ואמר המלך: "אבל מה הועלת, חכם, בתקנתך? מה בצע שאנחנו לבדנו נהיה צלולי דעת וכל יתר הבריות משוגעים? הרי הכל יאמרו שאנחנו המשוגעים ולא הם. תאמר: נכין גם בשביל אחרים משל אשתקד- אין אנו מספיקים."

"ובכן, מה עצתך אדוני המלך?" שאל המשנה למלך

ענה המלך ואמר: "אני, ידידי אהובי, עצתי, אין לנו ברירה אלא לאכול גם כן מן התבואה של השנה ולהיות משוגעים יחד עם כל העולם. אלא שרצוני כי שנינו ניבדל מיתר הבריות בזאת שנדע לפחות כי הננו משוגעים, ואילו האחרים לאו."

שאל המשנה למלך: "ילמדני אדוני המלך כיצד נעשה זאת?"

ענה המלך ואמר: "לזאת יש לי עצה. בוא ונחקוק על מצחותינו סימן של שגעון. וכל פעם שאתן עיני בך ואתה תתן עינך בי נדע שאנחנו משוגעים".

*

פעמים רבות הפסיכולוג נקרא להבדיל בין הנורמטיבי ליוצא-הדופן, בין הבריא לבעייתי. התנהגות של ילד, התנהגות של מבוגר.  שיקול הדעת וההחלטה הם דינאמיים, הם תלויי תרבות וגזע ומין, הם תלויי השלב ההתפתחותי בו נמצא האדם. בעיקר מחריפות השאלות בשתי תקופות התפתחותיות- בגיל ההתבגרות המוקדם (גילאי שלוש עד שש שנים) ובגיל ההתבגרות העיקרי ( מגיל 10-11 עד 20-22), בהן הילד גדל במהירות, יכולותיו הפיסיות משתפרות מאד, דחפיו המיניים מוגברים, והוא בודק את מצבו החדש דרך התנהגות ולא דרך הרהורים פילוסופיים.  הידע חייב להיות נרחב- היכרות עם התרבות של העם, של הישוב, של המעמד, של המשפחה. היכרות עם המניעים העיקריים להתנהגות בגיל מסויים. היכרות עם מנגנוני ההגנה השכיחים בתקופה הזאת של החיים, מאפיינים חברתיים, ועוד. יש לזכור כי אמצעי התקשורת ההמוניים קובעים נורמות חדשות בתחום ההתנהגויות המותרות, החשיפה המותרת, ועוד. על כך- בהמשך.

 

 

חדשות. / בקצרה.

הסדנה ללימוד הנחיית קבוצות בכנס הפסיכולוגים החינוכיים הסתיימה בהצלחה. הסדנה לשימוש בצילום בליווי משפחות עם חולה סופני, בכנס פסיכולוגים שיקומיים, הסתיימה עם שביעות רצון גבוהה. הסדנה בכנס פסיכולוגים חברתיים תעסוקתיים- בקרוב. קורס פוטותירפיה בעיצומו, במרכז שילוב אשר בקרית טבעון. לאחרונה ניתנות סדנאות משולבות של פסיכולוג וצלם, הצלם הוא גלעד בנארי, ובקרוב תתקיים סדנה בהנחייה משותפת בגבעתיים.

הרצאות להורים על מיניות ותוקפנות בגילאי שלוש עד שש ניתנות במרחבי המועצה האזורית הגליל התחתון. הרצאות על מוכנות רגשית וחברתית לקראת כיתה א' ניתנות בישובים שונים במועצות אזוריות שונות בצפון. חוג הורים למתבגרים וסדרת הרצאות למחנכים של מתבגרים- הסתיימו.

צילום. ערב יוצרים צעירים של בית הספר למחול בקרית טבעון- צולם (ר' דף פייסבוק שלי:
www.facebook.com/zvika.toren). שעורים של המורים משה ועילאיה בקבוצת המחול ביפו- צולמו
(ר' דף פייסבוק שלי), בקרוב צילומים ממרכזי מחול נוספים.

 

 

"האם אני נורמאלי?" / חוויות מחדר הטיפולים.

נכנס איש. מבוגר. שיבה כבר נזרקה בשערות ראשו וזקנו. גוו כפוף. מצחו חרוש קמטים עמוקים. כפות ידיו גדולות ועבות והעור מחוספס. אחר כך יסתבר שהוא צייר ופסל, וידיו מרבות לטפל בחימר . עיניו שקועות בחוריהן, ומשם הן מביטות במבט חודר ועז. משהו שבין נעים ללא-נעים-בכלל. משהו שבין חמים לחוקרני. לבושו פשוט, מחומר ראשוני וגס- מכנסי חאקי מרופטים, מרובי כיסים גדולים, חולצת פלנל חורפית עם פסים צבעוניים, צווארון מקומט ושני כיסים גדולים על החזה. קול נעים ורך, כמו מנגינה שהופכת לדיבור. ובקולו הוא אומר, לאחר שהביט סביבו וישב, שהוא בא כדי לקבל ממני אישור שהכל בסדר. בא לי להגיד לו שהקול בסדר, אבל השנינות הזאת לא מתאימה להתחלת פגישה. לאחר שעונה על שאלותי בדבר פרטים אישיים אחדים, כמו גיל (65), מקום מגורים (מרכז הארץ), מצב משפחתי (פרוד זה שנים רבות), ועוד, אני שקט ומשאיר את המרחב לרשותו. גם הוא שקט, כמו מתלבט ממה להתחיל או אם בכלל נכון היה לקבוע את הפגישה הזאת, הוא שואל אם אני רוצה לשאול משהו, וכשאני שב ופותח את המרחב דרך שתיקתי ופני הקשובות, הוא מתחיל לספר, תחילה בקול חלש, ובהדרגה הקול ילך ויתחזק. גר בדירה קטנה בעיר. חדר שינה, מטבחון וחדר עבודה גדול. קרוב למרכז העיר. יוצא מן הבית, ותוך זמן קצר נמצא בתוך ההמון. אוהב להיות בהמון. אוהב להיות אנונימי בהמון. זאת הדרך הכי טובה להתבודד. איש לא שם לב אליך. אבל הוא עצמו שם לב. מוצא את עצמו הולך בעקבות נערות צעירות. מגלה לעצמו שמתישב על ספסל ברחבת העיריה כאשר קבוצת בנות צעירות משתהה שם לאיזה זמן והוא יכול להביט בכל אחת מהן, לאורך כל הגוף. האמת- היה רוצה להציב את כן הציור שלו ברחבה, ולצייר את הבנות האלה, בקבוצה, ביחידות, בתנועה, רכונות זו על זו, עירומות, לבושות בבגד דק ואוורירי, או מצטופפות כולן סביב תמונות או הודעות בטלפון הסלולרי. לפעמים מדמיין שהוא עוצם את עיניו, ובאמת עוצם אותן, ושהוא יכול לגעת בהן, בבנות האלה, לאט לאט, ואז ליצור פסל על פי זכרון המגע.

new13pic2

שקע בשיחה עם עצמו, כמעט שכח את קיומי, עד שלפתע כמו נעור מהרהוריו שלעצמו, ופונה אלי בהחלטיות, ושואל- נכון שזה נורמאלי?! פתאום קולו גבוה ורם, כמעט רועם. אני מבקש ממנו להמשיך. בעיקר, הוא אומר, וקולו שב להיות שקט ורך, הבנות האלה שמתחילות להיות נשים, אלה שהגוף מפתח ניצנים של אשה אבל התמימות עדיין ממלאת את כל המרחב. עוד לא קלקלו אותן. עוד לא הזיקו להן. עוד לא פגעו בנשמתן והן תמימות וטובות. הוא רוצה לגעת בהן ולפסל אותן, להצליח עם הקימורים המתחילים בחזה ובמתניים, מבלי שהן תרגשנה, מבלי להפריע להן בהמשך הקיום, או אולי דווקא שתהיינה מרוכזות במגע שלו ומתענגות. הוא אומר שהוא כמעט לא מצייר דמויות אנושיות, משום שמפחד שיחטא לשוני המהותי, אך החמקמק, בין בנים לבנות. שעות רבות הוא יושב ומתבונן בהן, בבנות, ורואה את הבנים הנמצאים לידן וכאילו לא עסוקים בהן, ולא מבין איך זה יכול להיות. חושב שאם היה יושב קרוב כל כך לאחת הבנות- היה שולח ידו ונוגע, מלטף, מקרב, מהדק, משחרר…יד אחת על הבת הצעירה, יד אחת מלטפת את החימר ומעצבת אותו בהדרגה ובעקשנות להיות דומה לילדה.

עכשו אני רואה שלידו מונח תיק שחור, תיק עור, מרופט ושחוק. הוא מוציא ממנו גזרי עיתונות רבים, בעברית ואנגלית, הוכחות לכך שמוח של גברים עסוק במיניות, שהאבולוציה עיצבה את הגבר להיות רודף שמלות, שעתיד המין האנושי, ועוד.

new13pic3

(צילום אילוסטרציה. למצולם אין קשר לכתבה)

הניירות מונחים על השולחן שלפנינו, הוא מביט בי, כבודק האם אני מתעניין בכתבות האלה, האם אני מסכים איתן. אני שואל אותו האם שוחח עם גברים בני גילו או האם שוחח עם אנשי מקצוע נוספים. הוא אומר לי שאין טעם לשאול, כי אף אחד לא יהיה עם אומץ כזה לדבר על מה שבתוכו, ויתכן אפילו שהוא עצמו יצטער שבא ושיתף אותי, או שבכל זאת דיבר עם אחדים מחבריו על משיכתו לנערות צעירות וזה יהיה לרעתו. אני שואל אותו על זוגיות, על קשריו עם אם-בנותיו, על בנותיו ( "שלא תעז לחשוב אפילו שאני אגע בהן בדרך לא כשירה!" ), על קשריו עם נשים בהווה ובעבר, על דחפיו וסקרנותו, על הפער בין תשוקה להתנהגות.

אני נזכר במטפלת אחת שהמטופל הזקן והערירי מאוהב בה כל כך ומספר לה על הפנטסיות המיניות שלו והחלומות שלו, והיא היא המופיעה בכולם, ואם רק היתה מסכימה שהוא יגע קצת….

היום דברו ברדיו על אוכלוסיה משמעותית, ששית מהאוכלוסיה בישראל, הזקנים והזקנות, שמערכת הבחירות איננה מתייחסת אליהם כלל, לא כיעד לתעמולה ולא כקהל פוטנציאלי להצבעה, אף שרובם, דווקא בגיל הזה, באים להצביע. נדמה שיש משהו לא מובן ולכן מרתיע. משהו לא ידוע, וגם לא מקובל לשאול כדי לדעת. אולי המבוכה על חיי המין של המבוגרים והזקנים (רובין סקינר אומר כי לעולם תהיה מבכה סביב מיניות, משום שמביך אותנו לחשוב שנוצרנו כתוצאה ממפגש מיני בין אבא לאמא שלנו), ואולי הרתיעה מפני הסוף והמוות.

ככה שוטטתי לי במחוזות שונים בחשיבתי. עד ששבתי להתרכז בו, האיש אסף את העיתונים, תיקו השחור תחת בית שחיו, הוא קם ממקומו ואומר- טוב, נראה לי שאתה לא תגיד לי אם אני נורמאלי. משתהה רגע. כמו מתלבט. מתישב. מניח את התיק. שואל אותי בן כמה אני. אם אני נמשך למבוגרות או צעירות. אם מותר לי לענות לו לפי החוקים של הפסיכולוגיה. אני מציין איך הוא ממהר להפנים וליישם מה שנאמר קודם- והוא כבר מתחיל לשאול מישהו אחר. במקרה זה- אני הוא האחר לשאול אותו. בשקט שמשתרר הוא שב ומתאר את סקרנותו לתחושות ולרגשות של הנערות הצעירות המתחילות להיות נשים, כדבריו. אני אומר משהו על תיעול האנרגיה היצרית למקומות אפשריים, הוגנים, מכבדים, יחד עם זיהוי התשוקה שמאחורי ההתענינות האינטלקטואלית ואמנותית.

הוא קם. מוציא צילום של אשה צעירה בעירום ואומר שהשתתף בקורס צילומי עירום בסטודיו של צלם ועדיין לא יודע להגיד אם זה הרגיע אותו או עורר אותו. מציין שרוב המשתתפים בקורס היו גברים מבוגרים.. גם לא יודע  עדיין אם זה נורמאלי או לא. אבל שמח שבא.

 

 

 

הרהורים אחדים / ומחשבות.

האיש הזה, המדבר בגילוי לב על עצמו, הכי פיקנטי זה להתייחס אליו כפדופיל בפוטנציה. אבל אולי יש כאן ביטוי של רצון לחזור לימי הנעורים? אולי הוא מרגיש כבר פגום ומלולכלך מכל שנות החיים, ואילו הבנות כולן מתום, ללא פצע וחבורה, ללא ציניות ויאוש? אולי שאלת הנורמאליות נמצאת בהקשר הרבה יותר רחב, והוא מעגן אותה בנקודה אחת מסויימת, כמשל? ואולי החרדה מפני המוות מביאה אותו לנסות ולחזור לדפוסי התנהגות צעירים, או לחוות את תשוקתו המינית במלוא עוצמתה, כמסמלת חיות שלא פגה?

שיתפתי אותו במחשבות אלה. מחקרים מראים כי אחד הדברים התורמים בתהליך הטיפולי, לפי הדיווח המטופלים, הוא הפרשנות הניתנת על ידי המטפל ומוגשת למטופל לבדיקת נכונותה. (תורן, עבודת הדוקטוראט)

ספרים שעלעלתי בהם-

אפרון, נ. (2009). אני שונאת את הצואר שלי. הוצ' עם עובד.
אפרון, נ. (2012). אני לא זוכרת כלום. הוצ' עם עובד.
יאלום, א. (2009). להביט בשמש. הוצ' כינרת-זמורה-ביתן.
הייפליק, ל. (2010). כיצד ומדוע אנו מזדקנים. הוצ' מאגנס.
שטרנגר, ק. (2008). למה שלא תחיה פעמיים. הוצ' כינרת-זמורה-ביתן.