פתיח.

בעלון הזה יש התמקדות בתנועה בין היחד ליחיד. יאלום, בספרו על קבוצות, אומר כי כל יחיד בקבוצה צריך להחליט האם הוא בפנים או בחוץ… העלון מופץ על פי רשימה מצטברת ומופיע גם באתר "פסיכולוגיה וצילום" תחת הקטיגוריה "אודותי".

 

חדשות. / בקצרה.

כל הקורסים מלאים אדם, כל הסדנאות מלאות חיים, וגם קורס פוטותירפיה באוניברסיטת חיפה יצא לדרך. התרגשות. קבוצות של אנשים צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, יהודים ומוסלמים ונוצרים ודרוזים וצ'רקסים. אוכלוסית הגליל…

בקרוב תתקיים סדנה ללימוד הנחיית קבוצות לפסיכולוגים. הסדנה מלאה וסגורה. אחריה תתקיים סדנה בפוטותירפיה לפסיכולוגים- גם היא כבר מלאה וסגורה.

מקווה לשוב ולצלם בשני מקומות אהובים עלי- בבתי ספר למחול ובקרבת הים. בזה ובזה יש מהמית החיים.

new12pic

 

 

בין יחד ליחיד / חוויות מחדר הטיפולים.

מגיע איש בסוף העשור השלישי לחייו. גובהו ממוצע. שערו חום וקצר. עיניו חדות מבט. גופו מוצק. כפות ידיו מלאות וגדולות. ידים של איש עושה. הוא נכנס בהיסוס מה ומתישב לאט על אחד הכסאות בחדר. מבטו משוטט באיטיות על הקירות, על השולחן, על מדף הספרים. לא יאמר דבר. ימתין. אני אומר לאחר איזה זמן. מציג את עצמי בקצרה. אומר משהו על שמירה על סודיות ופרטיות. ושואל למה בא.

הוא- (אני מקבץ לכאן אוסף של אמירות קצרות. שאלות שלי. שתיקות שלו)

למה באתי? אני בעצמי לא ממש יודע. האמת היא שכבר הרבה זמן אני חושב לבוא לטיפול. יש לי חבר שהלך לטיפול והיה מרוצה. אני לא יודע מה צריך לעשות אצלי יותר טוב. בסך הכל טוב לי. יש לי דירה קטנה. יש לי עבודה. אני יכול להשיג עוד עבודה אם אני רוצה. כסף לא חסר לי. אז בעצם הכל בסדר.

עם מי אני גר בדירה הקטנה? אתי. עם עצמי. אנחנו מסתדרים טוב. לא צריך אף אחד. כן,יש לי משפחה בסביבה הקרובה, אבל אני לא בקשר צפוף איתם. ההורים שלי גרים בישוב קרוב, האחים שלי – אחד גר קרוב ואחד קצת יותר רחוק. ואחות בארצות הברית. התרחקה מאיתנו. הכל בסדר. כן, אנחנו נפגשים מדי פעם. לא, לא כל שבוע. לא צריך להגזים. פעם ב…כן, ההורים שלי היו רוצים שאבוא יותר. הם אומרים שאם אני לא מתחתן ואין לי משפחה חדשה, שאני אבוא אליהם לפחות כל יום ששי בערב. לא נראה לי. חוץ מזה, כשאני הולך אליהם, אמא שלי תמיד שואלת אותי מה עם משפחה, מה עם אשה וילדים. היא גם אמרה לי ללכת לטיפול. לא יודע למה.

new12pic2

בטח שיש לי חברים. כמה שצריך. בסדר, לא כמה שצריך, כמה שאני רוצה. אני לא צריך הרבה. שנים שלושה זה מספיק. נפגשים מדי פעם לכוס קפה. לפעמים יוצאים בשבת לאיזה טיול רגלי באיזה מקום. כן, גם הם בלי משפחה משלהם. ככה זה בסדר. לא צפוף מדי. מתי שמתאים. גם בעבודה אני רוב הזמן עובד לבד. זה טוב לי ככה. שקט לי. לא מבלבלים לי את המוח. נותנים לי שקט ולהתרכז במה שאני רוצה. לא, לא חושב על זה הרבה. אני יודע שאני שונה. אבל ככה טוב לי. כן, אני יכול להבין שיש אנשים שצריכים יותר אחרים, שחשוב להם לדבר יותר, אני לא צריך. אפילו הטלויזיה זה לפעמים יותר מדי.

*

אני מהרהר-

מדי פעם האיש הזה מרים מבט ומסתכל היישר אל תוך עיני. לזמן ממושך. כמו מנסה לקרוא מה אצלי ובתוכי. או אולי מבקש שאני אקרא בו את מה שאינו אומר. כן, לי יש אי שקט שאומר שאנחנו מדברים בינתיים על צידו המואר של הירח. למה דווקא ירח? כי הירח לבד בשמים. נכון שיש סביבו כוכבים. הוא לא חלק מהם. והוא שט לו…מסתדר…ולא רואים מה קורה בו. צריך לעשות דרך ארוכה להגיע אליו ולדעת מה באמת מתרחש בו…

*

הוא- (ר' הערה למעלה)

לא, לא תמיד הייתי כזה, שונה. אבל זה לא בעיה שלי שאני קצת שונה. זה בעיה של החברה שלא מקבלת את זה ככה. החברים שלי דווקא בסדר. ההורים שלי בבעיה. אולי גם אנשים אחרים שמכירים אותי ואני לא יודע מה הם חושבים. דוד שלי, אח של אמא שלי, ניסה פעם להכיר לי מישהי. זה היה נחמד להכיר אותה, אבל אחרי זמן קצר התחלתי להשתעמם. אני לא בנוי לדייטים.

מתי השתניתי? לא יודע. לא זוכר. בכלל, אני לא מאלה שחופרים בעצמם. אם אני אחשוב יותר מדי, זה יחפור לי כל היום בראש ויפריע לי לתפקד. לא יכול שמשהו יהרוס לי את היום. אז ככה אני. מה שיש- יש.

*

אני מהרהר אודות החומה העבה הבנויה סביבו. מהלך איתה לכל מקום. כמו אדיש. מה גרם לה להיבנות. מה גרם לו לבנות אותה. ואם הכל היה מושלם וטוב- לא היה בא. בכל זאת הוא בא ואומר שרוצה להשתפר, כמו החבר שלו…

*

פגישה נוספת-

הוא- (אני מקבץ לכאן שתיקות. שאלות שלי. אמירות קצרות שלו)

לא בא עם כלום. לא חשבתי על כלום. אני יוצא מפה- וזהו. לא חושב על זה. עד שאני בא לפה שוב. ככה זה אצלי. מה שיש- יש. עם זה מסתדרים.

לפעמים אחי בא עם המשפחה שלו, ואחי השני, ואני  וההורים. לפעמים זה צפוף מדי. בעצם, הרבה פעמים זה צפוף מדי. אני מחפש הזדמנות ראשונה להסתלק לשקט שלי בלי להעליב אף אחד. אצלנו נעלבים מהר. כולם, חוץ ממני. בגלל זה, אפילו אם היה בא לי לפעמים איזה ביחד, אני לא רוצה, כי אני יודע שזה יכול להגמר רע. ואם זה נגמר רע- אני בעצמי לא ישן הרבה זמן. מה זה נגמר רע?- שמישהו נעלב, ומישהו מנסה להגן עליו, ומישהו תוקף את מי שמגן. איפה אני?- אני לא מתערב. אני לא מבין אותם. אני שקט וזהו. האמת, אני בשלב מסויים מפסיק להקשיב. יש לי פטנט כזה. מאז שאני ילד.

אשה- אני לא צריך. אם יש לי איזה בעיה- אני יודע לסדר אותה. אבל לא מישהי שתבוא ותגור אתי כל הזמן. לא מתאים לי. צריך שקט. צריך להתרכז וצריך לנוח. ילדים- אני לא מרגיש שזה פייר שאני אביא ילדים לעולם. לא בטוח שאני מסוגל לגדל אותם, לא בטוח שאני אהיה אבא טוב.

אתה מנסה כל הזמן לעורר אצלי משהו. אתה שואל אותי שאלות שאני לא יודע לענות עליהן. אני לא חושב כל כך בהרבה. אמרתי לך- אם אני אחשוב, עלול להיות שהמחשבה הזאת לא תעזוב אותי עד שאני כמעט אשתגע. יותר טוב שלא.אני קם. שותה קפה. הולך לעבוד. פותר בעיות. חוזר הביתה.  וזהו.

*

הוא בא. פגישה ועוד פגישה. מתמסר להתנסויות שאני מזמן לנו. כמו להרגיש כפות ידים בעינים עצומות. כמו לצייר ציור ספונטאני של קוים קוים קוים, כמו להביא תמונות של חברים ומשפחה. הכל הוא עושה כמי שכפאו שד. כמצוות אנשים מלומדה. בלא תשוקה. בלא ענין. יש שם עמוק בפנים חלק כבוי. חלק מוחבא. חלק מדוכא. חלק ילדי, סקרן, חושק, מתלהב ומתאכזב- אין לו מקום. החומה גבוהה ובצורה. או שהאיש נולד ככה או שהוא נפגע בילדותו פגיעה קשה כל כך….

הוא בא. פגישה ועוד פגישה. בנאמנות. מבקש לבוא פעמים אחדות בשבוע. כמו מרגיש שאם גם הפעם לא יצליח- אבוד לו לעולמי עולמים. משווע למשהו, אינו יודע למה, וחוסם וקוטע כל חויה או רגש….

*

הרהורים. לפי תיאורית ה-attachment הוא הטיפוס הנמנע. מעט האמביולנסיה שנותרה מניעה אותו לבוא. עלי להתמיד, להיות ער לניואנסים קטנים, לא להיפגע, לא להתעייף, לא להתייאש ממנו. לא לזנוח אותו.

לפי תיאורית הטיפול בגשטאלט, משהו מכאיב גרם לו להימנע ממגע עם חלקים רגשיים המזינים את היחסים הבין-אישיים. עלי להציע לו חויה טובה של קשר בין אישי, לאט לאט, לא להבהיל, לא להאיץ, לא להתלהב, לאט לאט…

פסיכולוגית העצמי, על פי היינץ קוהוט, מדברת על כך שכל אחד, במהלך ילדותו, זקוק לדמות חיצונית שתחזק את העצמי (self), שתתיחס אלינו באהדה, בחיבה, בהערכה, באיכפתיות רבה, וכך נקבל את התחושה שאנו שווים ומוערכים ואהובים וברי קיום משמעותי. דוד קיטרון, במאמר בחוברת "שיחות" (1995), כותב על כך שלא רק בילדותנו אנו זקוקים ל-selfobjectכזה, אלא לאורך כל חיינו אנו זקוקים למישהו/מישהי שבהתנהגותם והתיחסותם אלינו יסייעו לנו להרגיש את ערכנו המיוחד.

ובדידותו תישאר בדידות עד אשר יצליח לשתף מישהו, אולי כאן, בחויות שהביאו להגבהת החומה…הפחד, האימה, הבהלה, ומשם- לתקווה ולהתפתחות. פרדוכס השינוי אומר- הכר את מי שאתה עכשו, ותשתנה למה שאתה רוצה להיות….

 

המלצה / בקצרה.

 

 

הזמנה לסדנה בת יומיים, בתחום הטיפול בגשטאלט:

שימוש בשדה המודעות האישי והפיכתו לכלי אבחון ודיאלוג

המנחה – פרנס מולמייסטר, הולנד

הסדנה תתמקד בדרכים להכיר ולהשתמש בשדה המודעות האישי שלנו. בסדנה נלמד להתייחס לפסיכופתולוגיה, מנקודת המבט של הגשטלט. פסיכופתולוגיה נתפסת בד"כ כ-פתלוגיית היחס של מערכות מבוססות יחסי גומלין.

תאריכים:
ימים רביעי חמישי, 11 ו- 12 במרץ, 2015.

שעות:
09.00 – 17.30

מקום:
הרצליה, בית שקלא וטריא

מחיר:
800 ש"ח לנרשמים עד 31 לדצמבר 2014
900 ש"ח לנרשמים מינואר 2015 ואילך

הרשמה ע"י:
חנן גוראל, 052-253-1883  *  GUREL@SMILE.NET.IL

הבטחת מקום:
המחאת פקדון בסך 200 ₪ לפקודת חנן גוראל
יש לשלוח לכתובת ת.ד. 4335 ירושלים 91042.