פתיח.

מתחילה שנה. שנה לפי הלוח העברי. שנת לימודים לבתי הספר. שנה אקדמית באוניברסיטאות ובמכללות. התחלה- יש בה משהו אופטימי. יש אפשרות שבעתיד הקרוב נהיה טובים יותר בהשוואה למה שהיינו עד כה.
בעלון הזה- החלק המרכזי מוקדש לגיל ההתבגרות. חויותיו של מתבגר והרהוריו של מטפל.

new11pic

חדשות. / בקצרה.

פעילותי הצילומית גוברת, הן כצילום טהור והן כצילום בקונטכסט פסיכולוגי. אפשר לראות מגוון גדול של אלבומי הצילום מהתקופה האחרונה בדף הפייסבוק שלי (למען האמת, פתחתי דף זה רק לצורך הצגת תמונות) בכתובת https://www.facebook.com/zvika.toren  .

קורס פוטותירפיה שנתי עומד להיפתח בנובמבר במרכז שילוב אשר בקרית טבעון, והוא שלוחה של אוניברסיטת חיפה. www.shiluv-bodymind.co.il/.
קורס פוטותירפיה קצר יתקיים בסטודיו שלי בקרית טבעון. ניתן לפנות באימייל zvitoren@gmail.com לקבלת פרטים.

סדנת פוטותירפיה בהנחייתי תתקיים בכנס הארצי של הפסיכולוגים השיקומיים. יתכן שתתקיים סדנה בהנחייתי גם בכנס הארצי של הפסיכולוגים החינוכיים.

קישור / אחד.

פגשתי במרחבי האינטרנט יוצרת מדהימה. ברוכת כשרונות. אבל ממון להפיץ את אמנותה- אין בידה.
מצורף קישור המזמין מי שרוצה לראות את ספרה העתידי ולתרום לקראת הוצאתו לאור.
http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=11801

 

להתבגר. אני מקרה מיוחד? אפשר לעזור לי? / מחדר הטיפולים.

 

טוב. אני אספר לך קצת מי אני. אני אתחיל בכללי.

להתבגר. לעשות הצגה אחת גדולה וממושכת כלפי חוץ שאני כבר גדול ויודע ולא זקוק לאף אחד. למשל- לא זקוק להורים שלי. סמל התלות והילדות. סמל הסמכות. לא איכפת לי מהם. לא צריך אותם. הטעם שלהם דפוק. הם כל כך מיושנים. אני יש לי טעם משלי. חדש. מעולה. ברור שאני יודע הכי טוב מה טוב. שאף אחד לא יגיד לי מה. לא ההורים. לא המורים. (אפילו שאין לי מושג בכלום….)

נכון. אני שם לב טוב טוב מה החברים שלי. מה הם אומרים. איך הם מסתכלים עלי. עם מי הם מדברים עלי. אם הם מספרים לי מה קורה. אם מזמינים אותי לכל מיני אירועים, כמו למשל להבריז משעור מסויים. כמו להפגש בלילה ולצבוע את כל תחנת האוטובוס בשחור, סתם כך, בשביל הכיף. להיות בחבר'ה, זה הכי חשוב.

להתבגר. לעשות רושם שאני עצמאי. שיש לי טעם משלי. בבגדים, למשל. אבל האמת היא שאני משתדל להיות כמו כל החבר'ה שלי. איזה מכנסים. חולצות. מתי גופיה. באיזה סגנון. חלק? צבעוני? חייב להיות של מותג מסויים? להיראות הכי זרוק שבעולם, אבל שעות לבחור את מה שאלבש כדי להיראות זרוק, כאילו ברגע האחרון זרקתי עלי משהו ובאתי.

new11pic2

והבנות. והבנים. נורא חשוב לי שיהיו בנות שרוצות להיות אתי, שמסתכלות עלי. שנותנות לי רמזים כאלה של "בוא נהיה ביחד בסבבה". יותר חשוב לי- שאחרים יראו שיש בנות שרוצות בי. בעיקר אם הן בנות מאד מקובלות. אני גם מקווה שאף אחת מהבנות לא תנסה באמת להתחיל אתי. אני אהיה לגמרי נבוך. לא יהיה לי מושג מה לעשות. טוב, אני מניח שהן אותו דבר, גם הן לא ממש רוצות עכשו. רק בכאילו. כי זה מעניין, המין השני. אפילו מעניין מאד. יותר מהסרטים שאפשר לראות באינטרנט. למה המבוגרים כל כך מתרגשים מהסרטים האלה, לא רוצים שנראה אותם.

להתבגר. להיות מרוכז בעצמי ומפוזר לגבי אחרים. למשל- לגמור את כל המים החמים במקלחת, בחורף- אני מתכוון, ולא להבין מה כולם מתרגזים שאין להם מים. שיחכו קצת! מה כבר קרה! אבל אם אני רוצה להתקלח צ'יק צ'אק כי עוד יוצאים עם החבר'ה והשיער חייב להיות משהו משהו, ואין לי מספיק מים חמים- אני מתפוצץ כמו משוגע, צורח, לא מכיר את עצמי ככה, אבל גם לא יכול או לא רוצה לעצור. נמאס לי להיות נחמד או מנומס. נחמד להיות פתאום בריון כזה בתוך הבית. לעשות באלאגנים. אבל גם אני אומר לעצמי- איזה אידיוט! אתה לא באמת מאמין במה שאתה אומר לכולם על כולם!

להתבגר. טוב, אני יודע להשתמש במילים של מבוגרים וגם לעשות עליהם רושם, אם אני רוצה. אני יכול לנאום להם (בתנאי שחברים שלי לא בסביבה) שזה גיל מלא קונפליקטים, שרוצים להיות עצמאיים אבל לא באמת יודעים , שרוצים להיות מיוחדים אבל גם כמו כולם, שרוצים להתנתק מן ההורים אבל גם נורא צריכים אותם, שעושים כאילו לא מקשיבים מה שאומרים לך, אבל מקשיבים ועוד איך. אני בלתי נסבל. אני לפעמים ממש שונא את עצמי. ואני כל כך מבולבל. ומבלבל. איך מישהו בכלל יכול להסתדר אתי?! איך אני יכול להסתדר אתי?

טוב, עוד לא סיפרתי לך למה אני כאן.

לילה אחד הלכנו באמצע הלילה בקיבוץ. ראינו בית ילדים. מקום כזה של ילדים קטנים וכמה מבוגרים שאחראים עליהם ועושים להם תכניות. נכנסנו למחסן של התחזוקה בקיבוץ, טוב- לא בדיוק נכנסנו, פרצנו את הדלת, שברנו את המנעול ונכנסנו, לקחנו צבע שהיה שם בקופסה גדולה, לקחנו מברשות, וצבענו את כל הקיר בכניסה לבית ילדים הזה. היה מזה כיף לעשות את זה! חשבנו שאף אחד לא רואה אותנו, היינו שלושה בנים, היינו רוצים רק שהבנות יעברו ויראו מה אנחנו עושים. דווקא הם לא באו. כל הזמן צחקנו איך זה יהיה "שוק" למבוגרים שיעברו פה ויראו את הבית צבוע ככה!  מישהו ראה אותנו וכבר בבוקר העירו אותנו והתחיל באלאגן. שאלות. חקירות. מנהל קהילה. ועדת חינוך. אל תשאל. בסוף הסכימו לא לספר למשטרה, אבל אנחנו התחייבנו לצבוע יפה את הקירות מבחוץ של כל בתי הילדים, וההורים שלי אמרו שאני צריך לבוא אליך. לא יודע בדיוק למה.

אני לא חושב שאני צריך פסיכולוג. אני חושב שההורים שלי צריכים שאני אלך לפסיכולוג, כי הם ממש לא יודעים כבר מה לעשות אתי. כל פעם אני מבטיח להם שאני אהיה בסדר, ואני מתכוון לזה, אבל אני בעצמי לא מאמין להבטחות שלי. אני קצת מרחם עליהם, על ההורים שלי. הם באמת היו בסדר עד לא מזמן. עכשו הם נראים לי מבולבלים וחלשים לגמרי. ממש לא יודעים מה לעשות. אבא שלי הוא איש חשוב, הוא מנהל, הוא כזה רגוע ותמיד חושב חכם. הגיוני כזה. לא מתרגש. לפעמים הייתי אומר לעצמי שאני רוצה להיות כמוהו, לא כמו אמא. אמא היא כמו הספר שראיתי אצלה- "רכבת הרים רגשית", עולה יורדת, שמחה עצובה, שקטה משתוללת. אבל עכשו- אפילו אבא נראה לי איבד את הסבלנות. פתאום הוא צועק עלי, פתאום הוא כמעט מעיף לי איזה מכה, פתאום הוא מסתלק מהבית ואני שומע שהוא נכנס לאוטו ונותן הרבה גז ונוסע. הוא יחזור רגוע. אני כבר לא רגוע. אני מרגיש שאני אשם בכל הבלגן הזה בבית, אבל אני בעצמי לא יכול לעשות כלום.  אני באמת מבטיח להיות טוב יותר, אבל אני באמת לא מאמין להבטחות שלי.

האמת- לא יודע אם אמרו לך עלי, אבל הצלחתי לשכנע את ההורים שלי שאני לא צריך פסיכולוג. אבל אז עשיתי עוד טעות אחת קטנה, וזה כבר היה יותר מדי בשבילם. בעצם- גם בשבילי. יום אחד החלטנו שאנחנו עושים ארוחת ערב ביחד, כמה חבר'ה, ונשארים לישון באיזה חושה, מקום כזה שיש לנו בין עצים בקצה של הקיבוץ. הבאנו אוכל , עשינו על האש, קצת שתינו, חלק עישנו, שמנו מוסיקה, היה סבבה. ואז לאט לאט התעייפנו וחבר'ה התחילו להירדם. אני לא. על ידי שכבה ילדה אחת שכבר מזמן אני מסתכל עליה. אני זוכר שהיא היתה סתם ילדה, אבל עכשו יש לה כבר ציצים גדולים והרבה פעמים אפשר לראות לה קצת. ובדיוק היא היתה על ידי, ושכבה ככה שאם רק הייתי מזיז קצת את היד לי- הייתי יכול לגעת לה. לפעמים אני חושב איך זה בשביל הבנות שפתאום יש להם ואיזה מזל שאני בן. אבל עכשו לא ממש חשבתי. זה לא היה נראה לי הולך להיות סיפור. אז הזזתי את היד קצת, והתחלתי לשים את היד שלי ככה בעדינות על הגוף שלה. האמת, חשבתי שאולי היא כבר ישנה ולא תרגיש בכלל. בגלל זה נגעתי בעדינות בעדינות. היא לא ישנה. היא קפצה, היא צרחה עלי, היא העירה את כל מי שכבר ישן, ואני הרגשתי שאני רק רוצה לקבור את עצמי. גם לא ידעתי מה להגיד, אז אמרתי שטויות. "מה את רוצה, לא עשיתי לך כלום", או " כל הבנות רוצות את זה, מה את עושה את עצמך", או "מי אמר לך לשכב ככה כל כך קרוב אלי, ועוד עם החולצה הזאת" ועוד משפטים אידיוטיים שאמרתי ואחר כך יזכירו לי אותם עוד ועוד.

בגלל זה בעצם אני כאן….טוב, האמת שאמרתי להורים שלי שאני מוכן לבוא, האמת- לא היתה לי ברירה, אבל אמרתי להם שאני אשב פה ואשתוק ולא אגיד כלום, כי כל הקיבוץ הזה צריך פסיכולוג, רק לא אני. אבל הנה- דברתי. טוב, עכשו תורך. אני אשתוק ואתה תגיד כל מה שאתה רוצה. רק אל תרד עלי גם אתה, אל תגידי גם אתה שזה לא בסדר וכאלה, כבר ממש אין לי כוח לזה. בקושי יש לי עוד קצת כוח לעצמי. אני מתחיל לחשוב שאין לי כוח לחיים. אולי אני צריך להסתלק מפה וזהו. אני מסתבך עם כל כך הרבה דברים, אולי זה פשוט לא בשבילי…טוב, לא יודע, יש רגעים שאני חושב ככה, אחר כך זה עובר לי….

אז מה אתה אומר? אני מקרה בעייתי? יש מה לעזור לי? אני מקרה מיוחד?

*

נקודות למחשבה.

על החשיבות של ההורים. על הקושי שלהם ועל החיפוש שלהם אחר יציבות בתוך הכאוס, והחיפוש של הילד אחר הורים יציבם בתוך המהומה שהוא מיצר. הספר של דור הררי , "הורים עשרה", בהוצאת ידיעות אחרונות, 2009, יכול לסייע להורים בתקופה הזאת. המחקרים של לורנס סטיינברג על הורות סמכותית כסגנון ההורות המועדף, במיוחד בגיל ההתבגרות, וכהמשך למחקריה של דיאנה באומרינד. מירי שרף ועפרה מייזלס (2005) , אוניברסיטת חיפה, כתבו דוח מסכם של מחקר ממושך על ההשפעות של הסמכות ההורית על התיפקודים של מתבגרים בתחומים השונים.

על הקושי של המתבגרים לחשוב על העתיד, להתגבר על האימפולסיביות, לחשוב על התוצאות וההשלכות. קרונה אבלין (2013) חושבת שיש חלקים במוח המתפתחים בקצב מהיר יותר מאזורים אחרים, וזו הסיבה ל"תקלות" המתוארות על ידי מתבגרים רבים. הספר שלה תורגם לעברית: "המוח בגיל ההתבגרות", וכותרת המשנה- "דברים שהורים חייבים לדעת". הוצאת כנרת-זמורה-ביתן.

האם אפשר לעזור למתבגר בתקופה הסוערת הזאת?- ראשית, מאחר שהנושאים והמתחים דומים אצל מתבגרים רבים, מוטב לאסוף את המתבגרים לעבודה קבוצתית. זה חסכוני וזה יעיל- הם לומדים לדבר ולתקשר זה עם זה, הם לומדים שאין הם אבודים תחת נטל המתחים- חבריהם במצב דומה, הם מקבלים רעיונות שטרם חשבו עליהם. רבקה ברגר (1011) ערכה ספר, "בסוד מתבגרים", המכיל רעיונות רבים לשיחות קבוצתיות עם מתבגרים, בהתבסס על טכסטים ספרותיים (ביבליותירפיה) לפי שיטת דבורה קובובי, בהוצאת משרד החינוך ועמותת אשלים.

new11pic3

מחשבות אבדניות שכיחות מאד אצל מתבגרים, אבל מעטים מהם יגיעו לנסיון אבדני או למעשה אבדני. "נוער על סף תהום", קרא אלן אפטר (2001) לספר העוסק בנושא זה, בהוצאת אוניברסיטת תל אביב, והוא משתדל לבנות מודל של הערכת מסוכנות ושל מאמצים למניעת אבדנות.

בעבודה קבוצתית ואינדיבידואלית עם מתבגרים, הולך ומתפתח השימוש בצילום (פוטותירפיה), לאור העובדה שהנוער בעצמו מכוון לשימוש בכלי הזה. המבוגרים מרבים לגחך על תרבות ה"סלפי", הצילום העצמי התכוף במצלמות שיש בטלפונים, אולם יש בזה אמירה חזקה של המתבגרים- הצילום עונה על צרכים חיוניים. כבר יש נסיון בעבודה טיפולית ביחידים ובקבוצות (ר' מאמרים של תורן צ. וכן סדרת עלונים דיגיטאליים המתפרסמים באתר "פסיכולוגיה וצילום"), וזו העת לפתח שימוש יחודי לגיל המיוחד הזה. על פוטותירפיה למתבגרים יהיה מאמר מיוחד.