פתיח.

סוף שנת הלימודים של הילדים. סוף האור הרך של השמש. סוף העונה של אקלים נוח וחילופי עונות. עכשו אור בוהק ואכזר של השמש, עכשו עומס החום והאויר העומד. עכשו הורים בין מחוייבותם למקומות עבודתם לבין המחוייבות לארגן לילדיהם סביבה מענינת, מאתגרת, ממסגרת ועם רמת מוגנות גבוהה. אבל סוף הוא גם התחלה. התחלות רבות פתוחות- לקראת הסתו, לקראת החגים, לקראת שנת הלימודים הבאה. "זה הסוף וזו ההתחלה".

 

חדשות. / בקצרה.

בנובמבר יחל מחזור חדש של הקורס לפוטותירפיה במרכז שילוב אשר בקרית טבעון. המרכז פועל כשלוחה של אוניברסיטת חיפה. הקורס בוא קורס חוייתי ותיאורטי.
פרטים באתר http://www.shiluv-bodymind.co.il/node/64

בספטמבר מתקיימת סדנת צילום מיוחדת. בהנחיית הצלם היצירתי גלעד בנארי. נוסעים לטוסקנה. מתארחים בבית של תושבים מקומיים. מטיילים עם תושב המקום בדרכים סמויות ובכפרים מענינים עם בעלי מלאכה יחודיים. פרטים באתר  http://phototeva.ravpage.co.il/tuscany

בשנה העומדת להסתיים התקיימה פעילות עניפה בתחום הנחיית קבוצות (לפסיכולוגים), גיל ההתבגרות (להורים, הרצאות וחוג הורים מתמשך), השפעות מהגיל הרך לחיינו הבוגרים (לצוותי בתי ספר והורים), ועוד. עדיין ניתן להזמין השתלמויות או הרצאות בודדות.

 

חוויות / מחדר הטיפולים.
אנחנו מסכמים עשרים ואחת פגישות. יושבים בחדר, בינינו שולחנות קטנים ועליהם תמונות. צילומים. היא לובשת חולצה דקה, אדומה, שרוולים קצרים, מפתח הצואר עמוק מלפנים. המכנסיים מבד דק, צבע ירוק בהיר, רקמה עדינה לאורכם. נעלי ריבוק בצבעי לבן וורוד, שרוכים לבנים, מסיימים רגל שזופה למדי. הפנים שזופות, העינים התכולות בהירות נראות מבעד לזגוגיות המשקפיים, משקפי ראיה. לא נדיר בגיל ששים ותשע לראות אשה עם משקפי ראיה. כן נדיר לראות אשה שנותנת לשיער השיבה שלה להתקיים בגאון על ראשה, ללא הסבה לצבע לא-טבעי כלשהו. אני מפרט את מראה ולבושה, משום שלא כך הגיעה לכאן לפני חודשים אחדים. אז היא באה בבגדים גדולים ממידותיה, הכל בגוונים של אפור עד שחור, כפכפים מכוערים המגלים כפות רגליים גסות וציפורניים שגזוזות באופן גס ולא אחיד. הגיעה אז ועל ראשה כובע סומבררו, מסתירה את פניה תחת השוליים הרחבים. מה יש לה לאשה בת ששים ותשע, שנראית כעושה הכל על מנת להסתיר את גופה מעין אדם, מה יש לה ומה באה לעשות כאן. היא אמרה אז שהבטיחה לעצמה מתנה לקראת גיל שבעים- שנה של טיפול פסיכולוגי. היא מהתחום. היא עזרה לאנשים רבים. עכשו הגיעה הזמן למתנות לעצמה. אין מי שיתן לה מתנות. הוריה נפטרו. משפחה מעולם לא הקימה. לא בן זוג. לא ילדים. פעם, כשהיתה ילדה, כשראתה איך הוריה מתנהגים ומה רב סבלה שלה כילדה, החליטה שלעולם לא תביא ילדים לעולם, שלא יסבלו כמוה. כל כך רב היה סבלה, שלא עלה בדעתה שהיא יכולה להחליט להביא ילדים לעולם ולגדל אותם במסירות ובאהבה, שלא כפי שגודלה היא עצמה. האפשרות הזאת עלתה רק במהלך המפגשים, והיא נדהמה מכך שמעולם לא חשבה על הפתרון הזה לפצעיה, במקום הימנעות מוחלטת וחיים של בדידות.

אחרי שלב ההיכרות, בקשתי ממנה לצלם את דירתה, את הרהיטים, את החדרים, את המטבח על כליו ואביזריו, והתמונות הראו מעין דירת סטודנטים מוזנחת עם איבזור מינימאלי וריהוט ישן. אין טעם להוציא כסף על ריהוט או מכשירים או בגדים. אין טעם לדבר על הילדות, ברור שהיא היתה איומה. אין טעם להצטער על זה שלא הקימה משפחה. ברור שהיום היתה בוחרת אחרת, אבל היום מאוחר מדי. אין טעם לבשל ולגוון את האוכל. זה פשוט משהו שחייבים לעשות בשביל לחיות. כן, לחיים יש טעם. כשהיא מצליחה לעזור לאחרים- איזו הרגשה נפלאה! ואז היא שבה לביתה, לבדידותה, למוזנחות, לכאב העמוק עמוק שהיא משתדלת לא לפגוש אותו, ובהקדם האפשרי הולכת לישון ומחר תצא לעבודה ליום חדש, לעשות טוב לאחרים.

היא הלכה לצלם את בית ילדותה. הרבה שנים לא העזה להתקרב לשם. זה לא רחוק מהמקום בו היא גרה היום. נכנסה לחצר. לחדר המדרגות. לדלת שהיתה פעם בצבע צהוב חרדל ועליה שלט עם שם המשפחה. הסתובבה בחצר. תחת החלון של חדר השינה של ילדותה. רק כשצילמה את הנוף שכמוהו ראתה מחלון חדרה, רק אז פרץ ממנה בכי נורא, כמו פרה גועה מעומק ביטנה הענקית וקולה מזעזע את הקירות של כל השכונה. ברחה משם, לפני שאנשים ייצאו מהבתים. התלבטה אם לפתח את התמונות.

new10pic1

הלכה לצלם בבית הקברות. הקבר של אמא במקום אחד. של אבא במקום אחר. לא שמרו מקום שיהיו זה ליד זה במותם. גם בחייהם לא היו זה עם זה. קצת זה ליד זה. התאחדו בעיקר כדי להתעלל בה, לרמוס אותה, לצעוק עליה, לחנך אותה, לחנוק אותה. הלכה שוב. פעמים רבות חזרה לבית הקברות. כתבה מכתבים מלאי כעס וכאב. זעם. הניחה סכין גדולה וצילמה אותה על הקבר של אבא. הניחה גם זר וורדים בצילום הבא. באה שוב לבית הקברות, העמידה לוח עץ ליד הקבר של אמא, הצמידה לו גליון נייר ועליו כתבה "כאן קבורה הילדה שאמא ואבא הרגו בעודה בחיים".

new10pic2

דרך ארוכה עשינו מאז. לאחר האבל על ילדות אומללה, על הורים שלא היו הורים, על ילדה שלא היו לה שותפים, לאחר האבל באו הרחמים העצמיים. הכעס על ההורים הוחלף בעצב עמוק. הלכה לשוטט בעיר התחתית, הרי הכירה היטב את השכונות המוזנחות ותושביהן הזקוקים לעזרה, וצילמה חצרות מוזנחות ובתים נטושים. ראתה מספרה שנשים באות והלכות וצוות מיומן עושה חפיפה ופן וצבע וצורה. ביקשה רשות וצילמה. מוקסמת מנשים שמטפחות את עצמן. נשים שעושות מעצמן ענין. שחושבות שמגיע להן. ביקשה לשבת על כסא במספרה, מול המראה הגדולה. קמה. לא, זה לא בשבילה. באה שוב ושוב. מצלמת ומפתחת בקדחתנות ועושה לעצמה תערוכה של נשים מטפחות את עצמן. עד שגם היא.

new10pic3

אנחנו במפגש הסיכום. סביבנו תמונות. בתוכנו תמונות. בתוכה אלבום ענק של דפים ותמונות. כאב וכעס ועצב וחמלה ובלבול וכמיהה ותקווה וצער ובחירות חדשות. הבגדים באה איתם הם ביטוי לשינוי שעשתה. הבעת פניה השתנתה. נינוחה יותר, רכה יותר, עגולה יותר, נכונה לקלוט ולספוג ולזרום עם. לא עוד הנוקשות והקשיחות. עכשו היא רוצה בן זוג. זהו. לא מתאים לה להמשיך לבד. עכשו היא רוצה דברים חדשים. להתרענן. להתחדש. קנתה מצלמה חדשה והביאה אותה להראות לי ולצלם אותנו במפגש הסיום. תירשם לבית ספר לצילום. אולי אולי אולי תלך לאיזה חוג ריקודים. אולי אולי אולי תתן למישהו לצלם אותה רוקדת ותעשה מזה פוסטר גדול ותתלה מעל המיטה שלה. האולימפוס לא נמצא ביוון, הפיסגה נמצאת כאן, קרובה מתמיד.